נורית ביננפלד

נורית ביננפלד

אני חברה בקהילת דביר

ראיון עם נורית ביננפלד

את נורית אני מכירה מספר חודשים כאמא של עידו ביננפלד מהגן של עוז בני הקטן. מעבר לכך, נפגשנו בשבילים, בשעת סיפור, בצוות בינוי קהילתי ועוד. ראיתי שיש פה אישה שבאה לעשות ולתרום, אישה שאכפת לה, אישה שמוכנה לתת מניסיונה ומזמנה על מנת לקדם רעיונות ושכדאי לי לראיין אותה כדי לשמוע את האני מאמין שלה.

ספרי קצת על עצמך!

נולדתי בבאר שבע, השנייה מבין ארבעה ילדים. כבר מימי ילדותי גדלתי וחייתי בשכונה קהילתית מול בית הכנסת הכיפה בבאר שבע בשכונה ה'. היינו חוגגים את החגים יחד כולם, תמיד הייתה לנו מדורה קהילתית שכונתית. אני מאוד מתחברת לחיי הקהילה כבר מגיל צעיר.

במה את עוסקת?

למדתי לתואר ראשון ושני עבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. בנוסף, למדתי טיפול משפחתי זוגי ב"שילובים". הלימודים עצמם ארכו שנתיים ואח"כ עברתי הכשרה (סטאז') שכללה טיפול בהרבה מאוד משפחות כולל ליווי של מטפל שצופה במהלך הטיפול. אני מטפלת מוכרת באגודה לטיפול משפחתי.

איפה את עובדת?

אני עובדת בחצי משרה במרפאת סוכרת נעורים בסורוקה ושם הדגש הוא על טיפול במחלה בראייה המשפחתית. במסגרת תפקידי אני גם מדריכת עובדים סוציאליים. יש תקופות שהעבודה במרפאה מאוד לחוצה ויש תקופות בהן החצי משרה מספיקה.

מעבר לכך, אני עובדת בעוגן הקהילתי, השייך לעמותת "יחדיו" – מרכז לטיפול במתבגרים והורים. במרכז אני מקבלת הפניות מהרווחה או מבתי ספר של משפחות לילדים בני 12 ומעלה במיקרים בהם יש קשיים בין ההורים ובין המתבגרים. הקשיים יכולים להיות קשיים נקודתיים סביב אי הגעה לבית ספר ועד לאלימות  ושוטטות, ממשפחות המתמודדות עם קשיים קונבנציונליים של גיל ההתבגרות עד משפחות במשברים שונים. זה פוגש את כולם ויש לנו במרכז מטופלים מכל השכבות באוכלוסייה.

בסורוקה אני עובדת כבר 15 שנים. התחלתי במחלקה פנימית ולאחר עשר שנים החלטתי לעבור למרפאת הסוכרת.

בתחילת דרכי עבדתי בעמותת "אור שלום" עם זוג שמגדל את ילדיו ועוד אחד עשר ילדי אומנה. התפקיד שלי היה מאוד מרכזי – הדרכתי את אנשי הצוות ותמכתי בהורי הבית, בהורים הביולוגים ובילדים. במשך עשר שנים החיים שלי היו מאוד אינטנסיביים.

באיזה שהוא שלב שהחלטתי שאני עוזבת את באר שבע ועוברת למרכז. התמזל מזלי וגרתי בגבעתיים בבניין שבו היו לי יחסים טובים עם השכנים. גרתי שם במשך ארבע שנים והמשכתי לעבוד בבאר שבע. נסעתי לבאר שבע באוטובוס, עבדתי, וחזרתי בערב הביתה לגבעתיים. אחותי הגדולה כל הזמן אמרה לי: או שאת פה או שאת שם. אחרי ארבע שנים הבנתי שהגיע הזמן לחזור דרומה, אבל לא התחשק לי לחזור לבאר שבע. באותה תקופה, חברה שלי שגרה בלהב, הציעה לי לבוא לגור בקיבוץ. לצערי לא היו אז בתים פנויים אז נדנדתי ללאה מהשכירות. בינתיים, נסעתי לטייל בהודו ותוך כדי הטיול אחותי התקשרה ומסרה שהתפנה בית. תוך שבוע חזרתי ועברתי ללהב. גרתי בלהב במשך שנה וחצי, ונהניתי מאוד מהחיים בקיבוץ.

גרתי בלהב בסך הכל שבע שנים עם זיו בעלי חמש וחצי שנים. יש לי חברים שם וחברים פה. זה עדיין כמו בית בשבילי.

איך הכרת את זיו בעלך?

כעבור עשר שנים, לאחר שעזבתי את המחלקה הפנימית ואת עמותת "אור שלום", ישבתי אצל הוריי מול השמש הנעימה והרגשתי שאני סוף סוף רגועה. כעבור כמה חודשים הכרתי את זיו דרך חברות ששידכו בינינו. אחרי הדייט השלישי ידעתי שהוא יהיה בעלי. כנראה שלאחר שעזבתי את החיים האינטנסיבים, פיניתי מקום לקשר, נוצרה בי מעיין פניות פנימית.

התחתנו ביום שישי בצהריים וכבר ביום ראשון נסענו לירח דבש בקוסטה ריקה. אחרי חודשיים נכנסתי להריון עם עידו, אחרי שנה וחמישה חודשים אורי נולדה ואחרי שנה וחמישה חודשים אלון נולד. אני מרגישה שהגעתי גם לזוגיות וגם להורות מאוד בשלה. בסך הכל לא קל לגדל שלושה ילדים מאוד קטנים (אחד בכל שנתון! תמר, זית ושקד)  אבל מאידך, יש כל כך הרבה רגעים שאני מתמוגגת ונהנית מהקשר ביניהם ומהאחאות שלהם.

ספרי על הקליטה שלכם בדביר!

לפני שהגענו לקיבוץ, הכרנו רק זוג אחד. שנה וחצי לפני העזיבה שלנו את להב ידענו שאנחנו עוזבים. תהליך הפרידה היה מאוד קשה אבל הצלחנו לצלוח אותו. כשהגעתי לדביר ראיתי שיש פה זרימה טובה של הדברים, ויש יתרונות למעבר לפה. עכשיו אני מרגישה שאני נהנית משני העולמות ומעגל החברים שלנו ושל הילדים גדל באופן משמעותי.

אנחנו גרים בדביר מאז אוגוסט (בבית של ליאת אמיתי). הקליטה שלנו פה הייתה טובה וזורמת בלי משברים לנו ולילדים, ולכן אני מרשה לעצמי להגיד שהקהילה פה טובה.

השתלבת מהר ויפה בעשייה בקיבוץ. את חברה בצוות בינוי ומובילה את ועדת הקליטה של שלב ג', מפעילה שעת סיפור לילדים בספריה ופנויה לסייע בכל מטלה כשמבקשים.

איך את רואה את החיים שלך פה בקיבוץ כפרט וכחלק מהקהילה?

עוד לפני שהגעתי אמרתי לעצמי שאני באה להיות חלק, חלק שעושה ונותן. כדי להרגיש חלק אני צריכה לעשות. בכל מקום יש אנשים שמעורבים יותר ומעורבים פחות. לי חשוב להיות מעורבת.

מה שחשוב מבחינתי הוא שתהיה תחזוקה של הדברים ושאנשים לא יוותרו. אני מאמינה שצריך שאנשים ייקחו על עצמם את הדברים ויעשו אותם. באתי לדביר לבנות פה את ביתי וחשוב לי שזה יהיה מקום קרוב לתפיסת עולמי, לערכים בהם אני מאמינה כמו הקהילתיות והערבות הדדית. לא חייבים להיות חברי קיבוץ כדי שתהיה פה ערבות הדדית.

אני מאמינה שיש פה במקום פוטנציאל גדול. אנחנו הולכים לקלוט את שלב ג' ועוד בני קיבוץ שישתלבו שמכירים את המקום. אני מאמינה שצריך להשקיע ולחשוב. שמתי לב שבדביר כשמחליטים משהו אז עושים, יש תנועה, ויש קצב – כלומר דברים יכולים להשתנות פה במהירות.

אני מאמינה שהשפה שבה נשתמש תהיה הגישור הכי טוב. אם אני אומרת שאני גרה בהרחבה של דביר אני נבדלת ואם אומר שאני גרה בדביר אני שייכת. זו השפה שאיתה אנחנו רוצים לבוא לקבוצה החדשה שמגיעה. ככל שיהיו יותר אנשים שמשתמשים בשפה זו, נצליח לבנות קהילה יותר טובה. מבחינתי צריך לומר "אני חברה בקהילת דביר". אומנם אין לי חלק בנכסים אבל יש לי חלק בקהילה וזה החלק המשמעותי. זה הדבר הכי חשוב לי. מעבר לכך, חשוב לי גם איך לא להסתכל בעיניים ביקורתיות על כל דבר היות ואנשים עושים דברים ומי שעושה גם טועה. לכן חשוב לתת הזדמנות ולדעת להקשיב.

העבודה שלי עוזרת לי בהסתכלות הזו אבל זו גם תפיסת חיים שלי. למדתי בלהב את החיים בקהילה, ראיתי, התנסיתי, למדתי ורכשתי כלים. בלהב למשל הייתי אחראית על פורים במשך כמה שנים. דבר מאוד יפה בעיניי פה בדביר זה מה שקורה ביום כיפור. יוצרים מקום לתפילה ולהתאגדות של הקהילה, וכולם מגיעים. אהבתי מאוד בסוכות את הסוכה הקהילתית – זה היה מאוד מרגש לראות איך הדברים קמים.

באופן כללי הנטייה שלי בחיים היא תמיד להסתכל על מה שטוב ועל החצי כוס המלאה. כשאתה מרגיש אהוב ומשמעותי במקום אז כיף לך. כל החיים שלי אני מאוד אוהבת אנשים, אוהבת לעבוד עם אנשים וזה קשור גם למקצוע שבחרתי.

מילות סיום… אני שמחה שאני פה!

תודה רבה לנורית על ראיון מקסים שבהחלט הצליח להמשיך לסחוף אותי בעקבותיה אל עבר העשייה המשותפת. עד לפירסום הראיון בעלון, נוכל גם לספר שנורית וצוות הקליטה אירגנו מפגש בו אירחו כ- 25 משפחות משלב ג' (חלקן מתגוררות כבר בדביר). המפגש היה מאוד מוצלח וההשפעה של נורית על המפגש ניכרה בהחלט. אין ספק שאנרגיות טובות מצליחות לסחוף ואני מקווה מאוד שנמשיך כולנו בבניית הקהילה המשותפת שלנו פה בדביר, ברוח המילים והדברים הנפלאים ששמענו מנורית בראיון.

אז באמת תודה רבה על הכל!

ראיינה: אפרת אפללו

 

השארת תגובה