"פרשתי בעיתוי מושלם והיומן שלי מלא בדברים שאני אוהבת, בוחרת ורוצה לעשות!!"
ראיון עם מירי בקון
את מירי אני מכירה במשך שנים רבות כאמא של דגן. לאחרונה אני רואה אותה הרבה מבלה עם נכדיה אחר הצהריים בגני המשחקים ויצא לנו להתקרב. החלטתי לראיין אותה לרגל פרישתה מההוראה ומירי הסכימה.
מאיפה את במקור?
נולדתי וגדלתי בקיבוץ כפר המכבי בעמק זבולון. כשהייתי בת שש החליטו הוריי לעזוב את הקיבוץ ולעבור לקרית ביאליק. (אמי לא השלימה עם הלינה המשותפת….) בכיתה ט' הצטרפתי לקן השומר הצעיר בקרית חיים ויחד עם חבריי לגרעין "מורג", הגעתי לקיבוץ בית קמה.
אז איך הגעת בסופו של דבר לדביר?
גרעין "רביד" לדביר וגרעין "מורג" לבית קמה, חברו וחיו יחד בהיאחזות נח"ל ברמת הגולן. בהיאחזות הכרתי את יצחק וכך הגעתי לקיבוץ דביר. לאחר השיחרור מהצבא יצאתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון מקרא, לשון ותעודת הוראה. הלימודים ארכו ארבע שנים ובמקביל התחלתי לעבוד במוסד החינוכי "מבואות הנגב" בשובל כמורה ללשון ולתנ"ך. בחופשים, היינו המורות צריכות לעבוד בקיבוץ במשימות השוטפות- תורנויות בחדר האוכל, בבתי הילדים ואף שמירות לילה…
בשנת 1995, נסענו לשליחות בקייב, בירת אוקראינה, מטעם הסוכנות היהודית.
איך הגעתם לשליחות בקייב?
משנת 1991, הסוכנות ומשרד החוץ חיפשו דוברי רוסית עם רקע בחינוך או בכלכלה. יצחק (שבעברו הדריך בשומר הצעיר והיה גם ראש קן דימונה – רקע בחינוך, ושימש גזבר הקיבוץ – רקע כלכלי), נסע בפעם הראשונה באביב 1991 לנובוסיבירסק. (למי שלא מכיר, זהו איזור שממנו יוצאים לטיול שנתי למונגוליה…) לאחר מכן הוא נסע מספר פעמים בשנה להדריך ולארגן סמינרים ברחבי אוקראינה ורוסיה. בקיץ 1993 הציעו ליצחק לצאת לשליחות ארוכת טווח ואני לא הייתי מוכנה לכך. בחנוכה 1994, הציעו ליצחק לצאת פעם נוספת והפעם נתתי "אור ירוק", לאור העובדה שגם הייתי בשנת שבתון מהמוסד. היינו אמורים לצאת למוסקבה בקיץ 1995 כאשר יצחק היה אמור להיות בתפקיד של שליח נוער וסטודנטים. אולם, במרץ 1995, נרצח בקייב שמעי פיינגולד, חבר קיבוץ חצרים, שהיה שליח נוער וסטודנטים. עקב כך הציעו ליצחק תפקיד חדש – מנהלן, גזבר ואחראי על המשלחות וממלא מקום ראש המשלחת לקייב. תחילת העבודה הייתה במאי 1995. יצחק נסע ואני נסעתי אליו לשבוע לביקור ביולי 1995. התרשמתי מאוד לטובה מהעיר ובחרנו יחד את הדירה בה נתגורר עם המשפחה.
ב- 30.8.1995 יצאנו לשליחות מדביר בהרכב חלקי: דגן היה בכיתה י"ב ודגנית אך השתחררה מהצבא. הם נשארו בארץ בהשגחתה של משפחת מינץ. אנחנו נסענו יחד עם דקל שהיה בכיתה ז' ותמר שהייתה בכיתה ג'. יצחק, שהוא דובר רוסית, היה כאמור המנהלן, איש הכספים (הגזבר) של המשלחת, אחראי על המשלחות שהגיעו לקייב ומ"מ ראש המשלחת, ואני הייתי המזכירה של ראש המשלחת. (שנה לפני כן למדתי בקורס מזכירות בכירות ומזכירות רפואיות כך שהיה לי קצת ידע בתחום). תמר ודקל למדו בבית הספר האמריקאי בקייב.
במהלך התקופה ביקרנו בארץ פעמיים (בחנוכה ובמרץ) אבל בסוף אפריל חזרתי סופית לארץ עם הילדים לאחר תקופה ארוכה בה סבלתי מפריצת דיסק מאוד קשה. יצחק נשאר לעוד מספר חודשים עד לסיום תפקידו.
התקופה הזו בקייב הייתה עבורי תקופה קשה עקב אי ידיעת השפה והמתח והחרדה אשר אפפו את החיים מדי יום. אחה"צ שימשתי רכזת חברתית במשרה מלאה לשני הילדים. כתבתי מדי חודש לעלון של הקיבוץ ובו תיארתי את החוויות שעברנו בתקופת שהותנו באוקראינה.
מירי נתנה לי יומנים, מכתבים ואת כל הטורים שכתבה לעלון על מנת שאקרא ואקבל מושג על התקופה שעברה המשפחה בקייב. הכל כתוב בטוב טעם, בסגנון מיוחד ויפיפה, עם תיאורים אמיתיים ומרגשים. בחרתי לצטט קטע קצר שנכתב דווקא בארץ במהלך ביקור של המשפחה בחנוכה:
"רק מי שלא ראה שמש במשך חודשיים יכול להעריך שמש נפלאה כזו. רק מי שראה עננים בגובה רב ובינוני מכסים תמיד את השמיים יכול להעריך שמיים כחולים כל כך. רק מי שבא ממינוס חמש מעלות וחוזר למינוס חמש עשרה מעלות יכול להעריך פלוס עשרים מעלות. רק מי שבא מבדידות מזהרת יכול להעריך חברותא בחדר האוכל."
כל החומר שקיבלתי לקריאה מרגש בצורה בלתי רגילה. הרגשתי כאילו אני נמצאת יחד עם המשפחה וחווה את החיים בקייב בעצמי. תודה רבה על ההזדמנות המדהימה!
ספרי על תקופת ההוראה!
בתחילת דרכי בהוראה לימדתי בחטיבת הביניים ולאחר מכן בחטיבה העליונה והכנתי תלמידים לבגרות. עסקתי בהוראה קרוב לארבעים שנה. שנה לאחר שובי מהשליחות, בית הספר קלט את קבוצת "נעלה" (נוער עולה לפני/ללא הורים) הראשונה. במשך חמש עשרה שנה, עד לפרישתי, לימדתי את כל קבוצות "נעלה" שהגיעו ל"מבואות הנגב" תנ"ך, עברית ולשון והגשתי אותם לבגרות. ההזדהות שלי איתם הייתה עצומה בעקבות התקופה שעברתי בקייב – גם אני חוויתי אי ידיעת השפה, הניתוק מהמשפחה ומהחברים, הלם התרבות והקודים החברתיים השונים.
עם חלק מהקבוצות פיתחתי קשרים מיוחדים ואף באתי ללמד אותם אחר הצהריים.
בתקופה של מבצעי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" פינו את תלמידי "נעלה" לעין שמר ואנו, צוות המורים, נאלצנו לנסוע לשם וללמד אותם בימים אלה.
מדוע החלטת לפרוש מההוראה?
בשנתיים האחרונות להוראה, הרגשתי שאני פחות נהנית מהעשייה היומיומית, ההוראה לא איתגרה אותי וכבר לא עניינה אותי. עברתי עם עצמי תהליך שהוביל בסופו של דבר לפרישה. כמו שאצן צריך לדעת מתי לתלות את נעלי הריצה שלו, והטניסאי צריך לדעת מתי להניח את מחבט הטניס, כך גם מורה צריך לדעת מתי להניח את הטוש ולסגור את המחשב. אני לא הייתי רוצה שאת ילדי ילמדו מורים עייפים ושחוקים, למה לעשות זאת לאחרים?
מבחינתי פרשתי בעיתוי מושלם והיומן שלי מלא בדברים שאני אוהבת, בוחרת ורוצה לעשות!!
יש לי שריטה: אני אוהבת לגהץ!! בימי א' ו-ה' אני מגהצת כמה שעות בקומונה, ביום א' בצהריים אני לומדת בקורס תולדות האומנות באוניברסיטת בן גוריון. ביום ב' אני נוסעת ל"עדנים" ומשתתפת בקורס ברידג' ובקורס גרפולוגיה ופיענוח ציורי ילדים. יום ג' הוא יום הסידורים ופגישות עם החברות שלי. עד סוף פברואר נסעתי במשך שלוש שנים בימי רביעי לרעננה לנכד שלי (עד שמשפחתו עברה ללהב). במשך שעות אחה"צ כמה ימים בשבוע אני מבלה עם הנכדים שלי – אלה וארז, הילדים של הגר ודגן, ועם אורי, הבן של דגנית בתי הבכורה. בימים שני ורביעי בערב אני מתעמלת וביום שישי בבוקר משתתפת בחוג פילאטיס. בין לבין אני צועדת מסביב לקיבוץ.
ספרי קצת על משפחתך!
יצחק משווק של "דולב" במזרח אירופה, דרומה ומרכזה ונמצא הרבה בחו"ל.
דגנית, בתי הבכורה, התגוררה ברעננה עם בעלה יוסי ובנה אורי. לאחרונה הם החליטו לעבור לקיבוץ להב – דגנית עובדת בחינוך בלהב ויוסי ממשיך לעבוד ברשות שדות התעופה.
דגן, נשוי להגר, הורים לאלה ולארז, מתגוררים בקיבוץ ורק לאחרונה עברו לביתם החדש בהרחבה. דגן מלמד וחוקר במכללת "סמי שמעון". הגר עו"ס בבאר שבע.
דקל ואשתו מור גרים בדביר. דקל סיים תואר ראשון בגיאולוגיה וחזר לשרת בצבא קבע בפיקוד דרום וממשיך בלימודי תואר שני. מור פסיכולוגית חינוכית ביישובי המועצה. (בקרוב, משפחתם תתרחב).
תמר ובן זוגה עידו מתגוררים בבאר שבע. תמר לומדת לתואר ראשון במדעי ההתנהגות, ועידו בצבא קבע. כל הילדים והנכדים שלי קרובים אליי ואני נהנית מכך מאוד, הם האושר של חיי!!
מה את חושבת על החיים היום בקיבוץ לאחר הצטרפותה של שכונת ההרחבה?
אני שמחה מאוד לראות את הגנים ואת השבילים מלאים בילדים מתרוצצים, צוחקים ומשחקים. אני חושבת שיש מקום ליזום יותר מפגשים ולקרב בין התושבים לבין חברי הקיבוץ.
תודה רבה למירי על הראיון המעניין!
ראיינה: אפרת אפללו