גד וקיקה קליין

לגד קליין מלאו 85 שנה – מזל טוב, בריאות וצלילות!

סרטון ליום ההולדת

ראיון עם גד קליין וגם עם קיקה

לרגל חגיגות יום הולדתו ה- 85, החלטתי לראיין את גד קליין, מוותיקי הקיבוץ. לראיון הצטרפה קיקה, אשתו של גד, עם אנקדוטות מצחיקות ושמחת חיים אינסופית.

 

גד, ספר קצת על עצמך!

נולדתי וגדלתי בברלין. אבי היה יהודי מסורתי, גרמני גאה, שקיבל את אות צלב הברזל. עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, אבי חשב שהסערה תחלוף ושלטונו של היטלר לא יחזיק מעמד. הוא החליט שאם כן נאלץ לעזוב, זה יהיה ברכבת האחרונה.. הוריי הזמינו בסופו של דבר הפלגה בתאריך 2.9.1939, יום אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה ולכן לא יכולנו לעזוב. נשארנו אצל הסבים שלי עוד מספר חודשים ובאחד הלילות עברנו לאיטליה. מאיטליה הפלגנו דרך תעלת פנמה לצ'ילה. הייתי אז בן תשע.

 

מדוע דווקא לצ'ילה?

היה קשה מאוד באותה תקופה להיכנס למדינות רבות ולאבי היו יחסי מסחר מסוימים עם צ'ילה. בנוסף התברר גם שיש לנו קרוב רחוק שמתגורר במדינה ולכן היה גם יותר קל לקבל ויזה ולהיכנס למדינה.

הגענו לצ'ילה בלי כלום. אבי פתח בית חרושת לתיקים שקיים על שמו עד היום.

קיקה חוזרת לשיחה עם תמונה של בית ענק וגד מספר..

זו תמונה של בית סבי בגרמניה שהיו בו 48 חדרים. היום הפכו אותו לשמונה דירות. סבי וסבתי לא עזבו את גרמניה בזמן המלחמה וסבי נהרג בטרזיינשטט.

 

קיקה, ספרי גם קצת על עצמך!

נולדתי בארגנטינה ובגיל שלוש עברתי את ה"קורדיירה" (הרי האנדים) ברגל! התחלנו את מסענו בין ארגנטינה לצ'ילה ברכבת אולם עקב סופת שלגים נאלצנו לרדת מהרכבת ולחצות את האנדים על חמור…אבא שלי פתח בצ'ילה בית דפוס וכתב כמה ספרים. הפרנסה בצ'ילה הייתה טובה יותר ולכן עברנו.

 

אז איך הכרתם?

גד: בגיל 11 הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר ובגיל 17 הכרתי את קיקה. כשהתחתנו קיקה הייתה בת 20 ואני בן 21 ואת יום הולדתי ה- 22 כבר חגגתי בארץ. הגרעין שלנו עלה ארצה באפריל 1952 אולם אביה של קיקה היה חולה מאוד ונפטר ביום שעלו ארצה. כעבור חודש הצטרפנו לחברינו בישראל.

 

ספרו איך הגעתם לדביר!

גד: עם הגעתנו ארצה עברנו הכשרה בקיבוץ מרחביה, שם שהינו קצת פחות משנה.

קיקה: גד היה היחיד שהגיע לארץ כשהוא בעל תואר אקדמי.

גד: כן, היה לי תואר בהנדסת בניין לאחר לימודים של שלוש שנים. אבל בהכשרה במרחביה עבדתי בגינת הנוי וקיקה קילפה בצל.

קיקה: עבדתי בקילוף בצל עם כפפות מעור שהבאנו איתנו וכל הזקנות בקיבוץ ריכלו עליי בגלל הכפפות, אבל לי בכלל לא היה אכפת..

גד: הגענו לקיבוץ דביר עם הגרעין הצ'יליאני בשנת 1952. בשיחת קיבוץ שנערכה בדביר, החליטו "לסלק" את קבוצת ה"סנהאיסטים" ואז התפנה לגרעין שלנו מקום. באותה תקופה היה בקיבוץ רק הגרעין ההונגרי. בסה"כ יחד איתנו היו בדביר 58 תושבים. לקח לנו הרבה מאוד זמן לעבור את ה- 100 תושבים. הוריי הגיעו לארץ בשנת 1954 והתיישבו בנתניה.

קיקה: שנתיים אחרי שעליתי ארצה, כל משפחתי עלתה לרמות מנשה שם איפשרו קליטה של משפחות עם ילדים קטנים (אחותי הקטנה הייתה אז בת עשר).

גד: בהתחלה עבדתי בקיבוץ בבניין.

קיקה: גד היה אחראי על הבנייה של חדר האוכל והוא גם זה שבחר את הקישוט שמעטר את הקיר החיצוני.

גד: בגלל שהייתה רוטציה, לאחר העבודה בבניין, עברתי לעבוד בצאן. יצאתי למרעה וחלבתי כבשים. כעבור שנתיים, העברית שלי עדיין לא הייתה טובה, אולם התנועה החליטה שאני אהיה הגזבר. במשך השבוע הייתי על קו דביר תל אביב ובימי שישי הייתי אחראי על הנהלת החשבונות של הקיבוץ. עשיתי את זה במשך שלוש שנים.

לאחר מכן, עבדתי במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי במשך קדנציה אחת, ולאחר מכן עוד שתי קדנציות במחלקת הבניין. בקדנציה השנייה שלי קיקה הצטרפה אליי לעבודה במחסן הבגדים של הקיבוץ הארצי. בסך הכל גרנו בתל אביב במשך שבע שנים.

קיקה: בתור עירונית, מאוד אהבתי את החיים בתל אביב ובהחלט הייתי מוכנה להשאר!

גד: בשנת 1994, אחרי שכבר חזרנו לקיבוץ, הצטרפתי לעבוד בחברת QTEXT עם יצחק מינץ, כמנהל חשבונות. התוכנה הייתה מאוד ידידותית ונמכרה בהיקף גדול, וזו הייתה תקופה מאוד טובה. עבדתי בחברה עשר שנים, כמעט עד סוף התקופה של התוכנה.

מעבר לכך, הייתי מרכז משק של הקיבוץ פעמיים כאשר בפעם השנייה כמרכז משק נסעתי לגרמניה על מנת לקנות את המכונה הראשונה של דולב (כעבור זמן הייתי גם מנהל דולב).

 

מה דעתך על השינוי שהקיבוץ עבר?

השינוי שהקיבוץ עבר היה מתבקש אחרת הקיבוץ לא היה שורד. מה שכן, התקופה שלנו הייתה תקופה שהקיבוץ היה שיתופי לגמרי. אפילו הילדים היו כמו ילדים משותפים לכולם. היינו אוכלים כולם יחד בחדר אוכל והשיתוף היה אמיתי. כל הרכוש שלנו שאיתו הגענו היה מיד שייך לכולם. ככה חיינו ולא הכרנו משהו אחר.

ב- 1.5.53 (אחד במאי) נסענו כולנו עם דגלים אדומים וכאפיות על ראשנו לבאר שבע לאיזור העיר העתיקה איפה שהיו הרבה עולים חדשים מארצות ערב ששנאו את הכאפיות, ועולים מהונגריה ורומניה ששנאו את הדגלים האדומים. אנחנו שרנו והנפנו דגלים והעולים קיללו אותנו ואנחנו לא הבנו למה!…

 

ספרו על משפחתכם!

גד: יש לנו שני ילדים, בת ובן. בתנו מיכל גרה במודיעין והיא עובדת סוציאלית במשרד הביטחון במחלקה של המשפחות השכולות כבר הרבה מאוד שנים. יש לה שני בנים ועוד בת מאומצת.

בננו רן גר בלהבים. הוא עבד איתי יחד ב- QTEXT בזמנו וכיום הוא מנהל שיווק בקופת חולים כללית של מחוז דרום. לבני יש בן ובת.

לפני יומיים חגגתי יום הולדת 85 והנכדים הכינו לי סרט מרגש מאוד.

 

ומה אתה עושה בימים אלו?

אני משמש כיו"ר ועדת ביקורת בעמותה למען הקשיש של המועצה. אני גם חבר בועדת התכנון. כחלק מהתורנויות שלי אני גם מנהל חלק משיחות הקיבוץ.

אני וקיקה מאוד פעילים בחוגים של המועצה שכיום מתקיימים בשובל אבל יעברו בקרוב לדביר. העמותה מארגנת טיולים, הרצאות, סרטים ועוד פעילויות רבות.

 

מסיור שערכו לי קיקה וגד בביתם גיליתי שלגד כישרון ציור יוצא מן הכלל וציוריו מעטרים את כל הבית. מאוד התרגשתי לראות את ההשקעה הרבה בציורים ואת הייחודיות הרבה שלהם.

בכלל הראיון עם גד וקיקה היה מרגש מאוד ושוב גלשתי אחורה בזמן לתקופת היווסדו של הקיבוץ ולהכרות עם האנשים שבמו ידיהם יצרו עבורנו את הקרקע למגורים פה.

תודה רבה רבה!

 

ראיינה: אפרת אפללו