קרן גוז-לוין

קרן גוז-לוין

"אני בן-אדם של שותפויות"

קרן גוז-לוין מדברת על ספורט וצמיחה אישית, ונותנת טיפים

לסטודנטים שבדרך (ולהורים שלהם)

 מי שרואה היום את קרן גוז-לוין, שרוב הזמן נצפית בגבולות הקיבוץ בבגדי ספורט, יתקשה להאמין שעד לפני כעשור היא לא אהבה להזיע למטרות אימון גופני. "לא הייתי ספורטיבית כילדה. רצתי הכי לאט בכיתה ל-60 מטר. זה נכון ששיחקתי בקבוצת כדורעף, אבל רוב הזמן הייתי על הספסל", היא מספרת. למשבר גופני, שידובר בו בהמשך, היה חלק בשינוי. היום היא אחת מהאנשים שלא ברור מתי הם מספיקים לישון. רצה חצאי מרתונים ומאמנת ריצה, רוכבת על אופניים ועוסקת ב-TRX. וכל זה כשהיא לא נמצאת בדיי ג'וב שלה, כמנהלת ארגון "מעברים – נגב מערבי".  "בתחום האימון הגופני, היתרון שלי הוא עם אנשים בתחילת הדרך. אני מאוד נהנית לראות את השינוי קורה. זה כייף לעשות עם אנשים את המעבר מאפס ספורט להנאה מפעילות גופנית. אני מקווה שגם בעבודה שלי וגם בספורט אני מצליחה ליצור אצל אנשים שיפור באיכות החיים. פה זה דרך הגוף ושם זה דרך התעסוקה".

קרן (הבת הבכורה של אילנה ויאיר לוין), למדה דבר או שניים על שינויים. היא נולדה בקיבוץ "הישן" בסוף 1965 וכמו שמוצ"ניקית טובה, יצאה לשנת שירות ולצבא, ואז לטיול במזרח ("אמרתי שאחזור לקיבוץ כשהוא יהיה כמו מושב שיתופי ולא ידעתי מה אמרתי"). למדה עבודה סוציאלית באוני' תל אביב, ואז שריר היזמות שלה התחיל להתחזק. היא עיצבה וייצרה לפרנסתה אגרטלים שקופים בחיתוכים גיאומטריים זוויתיים ונקיים, מהסוג שהיה טרנדי במיוחד בתחילת המילניום, ומכרה אותם בהצלחה רבה בדוכן במדרחוב בנחלת בנימין ובירידים שונים. בהמשך התחתנה וגרה ברמת גן, אז נולד גל הבכור ולאחר מכן עברה עם המשפחה למושב נווה ירק, שם נולד רז (שניהם כיום בצבא) וכל הזמן קרן התגעגעה לדרום, "לריח של האדמה, למזג האוויר, לקול של הרוח ,לזריחות ולשקיעות". כסוג של פשרה גיאוגרפית, המשפחה עברה לגור בשכירות בלהבים, שם נולדה יהלי, שסיימה עכשיו את כיתה ט'. ההזדמנות לחזור לדביר הגיעה אחרי ארבע שנים, בצורת הצעה אטרקטיבית לשכור את אחד הבתים באזור המזכירות, ששופצו לשם כך. קרן הגיעה עם המשפחה באוגוסט 2005, ולא הרבה אחרי שהגיעו, ב-2006, חל שיבוש בריאותי שאחריו התרחשו עוד הרבה שינויים.

את גרה היום בהרחבה מול ליאור, אחיך, ובכלל הרוב המוחלט של המשפחה הגרעינית שלך נמצא כאן. איך זה מרגיש?

"זה מרגיש מעולה ומשרה הרבה ביטחון. הקשרים בין כולם טובים ופשוטים. משתדלים רוב הזמן לאהוב, לתמוך, לצחוק והרבה, ולעשות דברים יחד כמו נסיעות, טיולים, הופעות, ארוחות שישי… הכל. יש קשר טוב בין בני הדודים וזה נחמד. לי לא היו אף פעם בני דודים בגילי. ואם שאלת – אז השכנות עם ברית וליאור היא טבעית, נעימה, אוהבת, פתוחה ומאוד שיתופית (אנחנו חולקים מנגל) וגם יעילה כשחסר משהו בבית".

בואי נתעכב רגע על שורה מוקדמת בקורות החיים שלך, כעו"סית בבית הסוהר לנשים "נווה תרצה", ועוד בגיל 27. איך זה היה?

"זה היה החלום שלי. זה נראה לי מפלצתי ואפל מבחינה סוציולוגית ורציתי לפגוש את זה, הייתי סקרנית מאוד. הגישה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוני' תל אביב הייתה שלא נכון שעובד סוציאלי יעשה את התפקיד הראשון שלו בבית סוהר. אני התעקשתי וכמוני עוד ארבעה, והלכנו לעבוד בשירות בתי הסוהר מיד אחרי הלימודים (רק אני הלכתי לבית סוהר של נשים). המציאות לימדה שהם צדקו, שם באוניברסיטה. אף אחד מאיתנו לא שרד מעל חמש שנים וחלקנו עזבנו את המקצוע. אני נשארתי בנווה תרצה ארבע שנים. המציאות בתוך בית הסוהר היא מציאות מקבילה, זה אותו עולם עם אותו אוויר ואותה שמש, אבל עם כללים ומנהגים אחרים. העצבים שם מאוד חשופים. יש המון כאב והמון רגישות שיוצרת התפרצויות, סערות, מתחים, כעס וכל זה לצד סמים, אלימות, דפוסי קשר פחות שיגרתיים, ולהכל איכשהו התרגלתי".

זה נשמע לחלוטין הארדקור. לא נותרו בך צלקות?

לא. וגם כשעבדתי שם זה היה ככה. הייתי יוצאת הביתה ומשאירה את הרוב מאחור. אכן משונה. היום אני מניחה שהייתי חווה דברים אחרת. את יודעת מה? אולי הייתי מוכנה עכשיו לחזור לשם ליום-יומיים בשבוע. מה שתיסכל אותי בימים ההם זו המציאות המעגלית שבה אסירות עוברות תהליך שיקום משמעותי בבית סוהר, מקבלות המלצה חמה לוועדת השחרורים ויוצאות לחופשי בריאות, מחויכות, יציבות ונקיות. וכעבור כמה חודשים חוזרות לבית הסוהר רזות, חלשות ולמודות חוויות מזעזעות נוספות, לפעמים ישר מהרחוב. והכל מתחיל מחדש. הייתה לי תחושה שאנחנו לא מביאים תועלת ושאין תכלית. אני מודה שמאז החכמתי ואני מבינה שזה לא מדויק, כנראה בעבר חשבתי קצת 'שחור-לבן'. בנוסף, נורא רציתי לעבוד באוויר הפתוח ולא בבית סוהר, ומאז ברוב העבודות שעשיתי השתדלתי לנהל את הזמן שלי ולהיות הרבה בחוץ, לפתח פרויקטים חדשים, להכיר את האזור, ליצור שיתופי פעולה לטובת קידום נושאים שונים. אני בן-אדם של שותפויות ויש לזה ערך אדיר בעבודה ובחיים".

ספרי קצת על המשבר הבריאותי שלך, שהוביל אותך לעיסוק בספורט.

"ב-2006 חוויתי שני אירועים בריאותיים שהגיעו בזה אחר זה, ללא שום קשר פיזיולוגי האחד לשני. עברתי שני ניתוחים לא פשוטים ולקח לי מעל שנה לחזור לעצמי. ואחד הדברים שתרם לחזרה הזו היו האופניים. בעלי לשעבר קנה לי אופניים והתחלתי לרכוב. עד היום אני רוכשת המון כבוד לאופניים כי בעיניי הם הצילו לי את החיים".

אומרים שמשבר הוא אפשרות לצמיחה. ככה זה היה גם אצלך?

"אחרי המשבר היו שתי אופציות: ליפול או לקום. אני לא יודעת אם הייתה פה ממש בחירה, או שפשוט היה לי מזל וקמתי. עשיתי כמה שינויים, הכנסתי בפעם ראשונה תחביב משמעותי לחיים – האופניים, התגרשתי ושיניתי עבודה (לפי הסדר). הקמנו קבוצת רכיבה בדביר ובמשך ארבע שנים רכבנו בטירוף, כמעט בכל מסלול שקיים בארץ. הצטרפנו לכל מיני אירועים גדולים כמו 'מסע חוצה גולן' שעשינו חמש פעמים – מסע אופניים של יומיים בו חוצים 120 ק"מ מהחרמון עד הכנרת".

בהמשך קרן התחילה לצעוד ואז לרוץ והשתלמה בקורס מדריכי ריצה בווינגייט. "הלכתי לקורס כדי לשפר את הריצה שלי ולא בהכרח כדי להדריך, ואכן הקורס איתגר אותי ועליתי לחצי מרתון. ב-2016 רצתי שלוש פעמים חצי מרתון (בגליל המערבי, בערבה ובתל אביב) ועשיתי כל מיני דברים מהנים, כמו מרוץ 'תנ"ך תש"ח' ומרוץ "הר לעמק" – שניהם מרוצי שליחים ארוכים שמתבצעים בקבוצה במשך יממה. את 'הר לעמק' עשינו בהרכב משפחתי וזו היתה אחת החוויות הטובות שהיו לי. הבנתי שבריצה יש המון דברים שמקבילים לחיים, כמו הצבת יעדים, תוכנית עבודה, משמעת עצמית ואחריות. את כל אלו אפשר לשלב עם תהליכי צמיחה אישית וכך אני משתדלת לעשות גם כשאני עובדת עם אחרים".

איך הגעת ל- TRX?

"ארה'לה כהן הביא את ה TRX-לדביר. זה התחיל מפרויקט שיזמה נילי סיגל לנוער ולהורים. הרעיון היה שהורים ונערים יתאמנו ביחד. בתוך זמן קצר נשארו רק ההורים והפכנו לקבוצה מגובשת. כשהקבוצה התפזרה, אחרי בערך שנה וחצי, מאיר ואני קנינו רצועות והמשכנו להתאמן בבית. לימים מאיר גילה בניו יורק שיש קורס מאמניTRX  ועשה אותו. אני עשיתי קורס בארץ, וכל זה מתוך רצון להשתפר וגם להעביר את האהבה הזאת הלאה. ספורט מחבר בין אנשים ואני אוהבת את זה. נוצרת התלהבות, עושים משהו טוב ביחד. אנחנו מאוד נהנים לאמן ורואים גם את היתרונות בצד החברתי. מכירים אנשים ומפגישים בין אנשים וזה ממש כייף". עוד דברים בתחום הספורט שנמצאים בלו"ז השבועי שלה הם ריצה עם אדם שלקה בפרקינסון מקיבוץ בארי ואימון ריצה לשתי נשים מאחד הקיבוצים בסביבה.

בעבודתך כמנהלת "מעברים – נגב מערבי" יש לך תובנות וטיפים חשובים ומרעננים להורים לילדים, לחיילים ולסטודנטים לעתיד גבי לימודים ותעסוקה. תתחילי.

"עולם התעסוקה מאוד משתנה. אומרים שב-2025 יסתכלו על העבודה של היום כמו שאנחנו מסתכלים על שנת 1800. בתכלס, 80% מהתלמידים בהווה יעבדו בתפקידים ובצורות העסקה שאנחנו בכלל לא מכירים ומישהו צריך להכין אותם לזה. הדור שלנו ידע שאם תלמד מקצוע טוב – תהיה לך עבודה יציבה ופנסיה סבירה וכו'. זה כבר לא רלוונטי. לנוער ולצעירים של היום כדאי לפתח גמישות ויצירתיות. כדאי לפתח יכולת לחיות בשלום עם שינויים, להצליח לראות מרחב של הזדמנויות ולנוע ביניהן. לא חייבים לעבוד בעבודה אחת, אפשר להפעיל כמה כישורים במקביל ואולי להיות גם שכירים וגם עצמאיים. מיומנויות כמו תקשורת טובה, סקרנות, יוזמה, פתיחות מחשבתית, ראייה רחבה, קבלת שינויים בקלות ואופטימיות ישרתו טוב את משתתפי עולם התעסוקה העתידי. בקיבוץ 'הישן' לימדו להיות מסורים, אמינים, חרוצים וצייתנים – וזה היה נכון לפעם. היום כל אלו כבר לא כל כך מקדמים".

אז במה כדאי להתמקד?

"יש כמה תחומים, אבל אחד שבטוח תהיה בו הרבה עבודה באזור (ובכל מקום) הוא התחום הפארא-רפואי: קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, אחיות, פסיכולוגים שיקומיים, הידרותרפיסטים, מטפלים באמנות וברכיבה וכו… ב'עלה נגב' (במועצה האזורית מרחבים) מקימים את בית החולים השיקומי של הנגב. יהיו בו 108 מיטות בחמש מחלקות, אז תארי לך כמה כוח אדם יידרש. כיום עובדים בכפר בערך 350 אנשים, והוא יכפיל את דרישת כוח האדם שלו, שכבר כיום קשה מאוד לגייס. זה כוח אדם שאין מספיק ממנו בעולם, בארץ ובטח בפריפריה".

אבל למקצועות כמו ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת מאוד קשה להתקבל, והם קיימים במעט אוניברסיטאות. שלא לדבר על רפואה.

"נכון, וגם אין אותם במכללות ובאוניברסיטאות בדרום ואנחנו מנסים לחולל שינוי גם בזה. אבל אפשר ללכת לכיוון של סיעוד. מי שמסיים היום ביה"ס לסיעוד – יכול לעבוד בכל מקום בעולם, ועל אחת כמה וכמה בארץ ובדרום. הנגב המערבי הולך להיות 'עמק הסיליקון' של הפארא-רפואה ולצעירים שמתלבטים זה כיוון ששווה לשקול".

ראיינה עומר טל

השארת תגובה