- דברי הספד של פריץ קראוזה לגד קליין על קברו – ביקור בינואר 2019.
- קיקה היקרה, משפחה, וידידיו של אדם גדול, אשר את זכרו אנו מכבדים היום, שנה לאחר לכתו מאיתנו. גד היקר היה גם הוא לידידי הטוב ביותר לאחר בואי לקיבוץ דביר ב- 15 לנובמנבר 1965 .נדיר הוא שאני זוכר תאריך של אירוע – אך את זה אני זוכר. מורדי של רות כהן, אסף אותי ב-"צומת" שליד בית קמה, והביא אותי לקיבוץ, ולגד וקיקה. למה דווקא לאותה משפחה צעירה? אני אומר לכם מדוע. מה היתה הדרך לבוא לכאן? אספר לכם את הסיפור. וזו השתלשלות הדברים: באותו זמן כבר הייתי בן 35 שנה, חייתי בשטוטגארט. במקצועי כעובד בחברה קטנה להדפסת עיתונים, מאד נגע לליבי כל מה שיצא במשפט אושוויץ בשנות השישים המוקדמות. לצד זה, קראתי את סיפרו של הרצל "אלטנוילנד", וכן מאד התרשמתי מספר הצילומים של צלם צרפתי Izisעל החיים הקשים של החלוצים הצעירים בשנים הראשונות של הקמת ארץ ישראל. כך החלטתי יום אחד לצאת למשך כשנה לישראל כמתנדב. אני לא הצטרפתי לקבוצה של גרמנים צעירים בשם ") "Suehnezeichenאות של כפרה – ד.פ.(, אשר עבדו במדינות אשר סבלו מהכיבוש הגרמני בזמן המלחמה. אך היה לי מכתב המלצה מאיש עסקים ישראלי בשטוטגארט עבור מהנדס בסולל בונה וכן עבור הרמטכ"ל לשעבר של צה"ל, מר מקלף. אני לא נזקקתי לאותן שתי ההמלצות. אך קיבלתי כתובת נוספת בחיפה, מר .Brattעימו היו לנו קשרים עד יום הולדתו ה- 90 ,בעת שביקרנו אותו: שבועות אחדים לאחר מכן הוא נפטר.
- עם בואי לחיפה, עליתי לאוטובוס האחרון לפני כניסת השבת, לאיילת השחר, על מנת לבקר את, אירמה, הידידה לספסל הלימודים באוניברסיטה של רופא השיניים שלי ה-"חצי יהודי" בשטוטגארט, אשר חי בתקופת הנאצים בספרד. באותה תקופה לא התקבלו באיילת השחר גרמנים כמתנדבים, וכך, ממשרד הקיבוצים בתל אביב נשלחתי לכפר החורש, שם שהיתי למשך חמישה חודשים יחד עם אורפה, באותו זמן נערה צעירה, בתה של אסתר שפיץ היקרה, אנו עדיין שומרים על קשר. מההתחלה היה הרעיון ללכת למקום במדבר. ואכן, בנסיבות מוזרות, הזדמן לי סוף סוף להגיע לשם. הורי חיו בגרמניה המזרחית ליד העיר דרזדן, ובימי הקיץ היו הם משכירים חדר לנופשים. ביניהם היתה אישה צעירה ממזרח ברלין. כאשר שמעה היא כי ברצוני לנסוע לישראל, בקשה היא ממני לחפש שם אחרי דודה, החצי יהודי, אשר היגר לפלסטינה בשנות השלושים משום שהיה מוטרד מהחרם והאפליה נגד היהודים על ידי הנאצים וכן מהקריקטורות על היהודים, וכך החליט הוא לעזוב את גרמניה עם אשתו ושני הילדים. מאוחר יותר הוא התגרש ואשתו עזבה אותו עם הילדים לאוסטרליה. כפי שהבנו, הוא לא עמד בסיטואציה הזו, ועם הזמן הפך ל "לא בסדר". אני מצאתי אותו בשער מנשה במצב נפשי לא כל כך טוב, אך טוב מבחינה גופנית. זה מה שאחייניתו רצתה לדעת: האם הוא במצב טוב, והאם אותו אדם זר אשר מטפל בו הוא "בסדר". יכולתי לדווח לאחיינית שהדוד שלה הוא בידיים טובות, והאיש שלו, גם הוא מברלין, הוא בסדר לגמרי. אני ביקרתי אותו ואת אשתו בנתניה, והם היו ההורים של גד אשר השמות הראשונים שלהם היו ,Wolfgang Helmut Guenterכשמות ראשונים גרמניים אופייניים באותו הזמן. אני סיפרתי למר קליין כי ברצוני ללכת למקום במדבר, ולהפתעתי הוא אמר כי בנו הוא בדיוק מזכיר בקיבוץ בנגב. עליי רק לכתוב גלויה ולשאול אם קיבוץ דביר יקבל אותי כמתנדב. ואני אכן קיבלתי תשובה חיובית, וכך נחתתי בדביר, רוב הזמן עבדתי יחד עם נעים, יאיר, עזרא, חזקי וצבי ב"צינורות", ודי מהר הרגשתי בנוח עם אותם החברים, ולבסוף עם כל היתר. כבר מההתחלה חשתי במחיצתם של גד וקיקה כמו בבית, וקרבה יתרה לציפ אשר היתה באותו זמן אחראית ל-"סטודנטים", ועדיין משמשת לנו כמרכז מידע אודות כל מה שקורה בקיבוץ. רק ארבעה שבועות לאחר בואי לקיבוץ דביר, הזמין אותי יואל שחר ל- "טיול" בנגב הצפוני, אשר עבורי היה בבחינת ניסיון פנטסטי. מאז החלה ידידות קרובה בינינו ובין יואל ורחל. יחד עם הלגה, אשתי מאז 1972 ,יכולנו לארח לעיתים קרובות בביתנו הקטן חברים מדביר ולהב, וכמובן את גד וקיקה, ומאידך נהנינו להתארח בבתיהם. בכל פעם שהיינו מתארחים בדביר לארוחת בוקר עם ביצים מבושלות על ידי גד על המרפסת, הלגה היתה אומרת כי אינה יכולה לדמיין לעצמה את הקיבוץ ללא גד. אנו מודים לו עבור שנים כה רבות של ידידות, ונחשוב עליו כל עוד שנחיה. תורגם מאנגלית ע"י דן פיליפ – להב.
הציור הקיבוץ ומה שביניהם
שיחה עם גד קליין
בחדר האוכל מוצגת כעת תערוכת ציורים פרי מכחולו של גד קליין. ציורי נוף, פורטרטים וחפצים בצבעים עזים מלאי חיות ואופטימיות.
ידענו שלגד יד קלה ברישומים, בעיטורים ובקריקטורות אותם פגשנו בעלוני הקיבוץ, בשקופיקולים ובקישוטים לחגים. אבל ממתי הפך הכשרון לתחביב, הממלא יותר ויותר את יומו, את זאת רצינו לדעת.
ממתי ידעת שיש לך כשרון לציור?
גד: הזכרון הראשון שלי הוא מכיתה א' בביה"ס העממי בברלין. כשהמורה הנאצי שלי ראה ציור שציירתי פנה לכל הכיתה ואמר: איך אתם לא מתביישים שהציור הכי יפה הוא של הילד היהודי… (הינו שם רק כמה יהודים בודדים).
במהלך השנים בדביר פה ושם עיטרתי את "נתיב בעפר" (חריטה על סטנסילים) וקישטתי לקראת חגים (נדמה לי שעל קירות המוסך עוד יש שרידי ציורים שלי לסדר פסח שחגגנו שם). אבל מכורח הנסיבות והתפקידים שמילאתי (גזבר, פעמיים מרכז משק, שלוש פעמים מזכיר, מנהל "דולב" ופעיל במח' הבניה בקבה"א) לא נשאר לי זמן לצייר.
באיזה שלב חזרת להשקיע בציור?
בסוף שנת 97, כשהיה לי יותר זמן פנוי לתחביבים התחלתי להשתתף בסדנה של ציירי הקיבוץ בתל-אביב. מדי יום שישי בין 13.00-9.00 היתי נוסע, על חשבוני, לת"א ומצייר בצבעי שמן.
באמצע שנת 98 עמדתי להציג תערוכה מיצירותי ואז קרה האסון עם אתי ז"ל. זה שבר אותי ולא יכולתי לצייר זמן ארוך.
יותר מאוחר השתתפתי בחוג ציור באקוורל (צבעי-מים) שהתקיים במיתר פעם בשבוע בערב.
באיזשהו שלב הפסקתי כי זה היה סיפור יקר ולא היה לי מימון לכך.
בעידוד ובנידנוד הבת שלי (מיכל) התחלתי לצייר באקרליק. אלה צבעים סינטטים דמויי שמן ומדוללים במים שטכניקת הציור בהם יותר קלה והם מתיבשים במהירות. למדתי זאת בדרך של ניסוי וטעיה ובשלב זה זה הכי מוצא חן בעיני ומרבית ציוריי האחרונים הם בטכניקה הזו.
בנוסף אני משתתף בחוג קרמיקה של המועצה אצל אבבי בשובל ואצל נילי אורון בחוג קרמיקה פרטי (250 ₪ בחודש) בלהב.
האם הצגת בתערוכות והאם אתה מוכר את יצירותיך?
עד עכשו הצגתי רק במועדון הותיקים בשובל וכיום בדביר. בית-קמה ביקשו להציג אצלם.
האמת היא שיש לי רגשות אמביוולנטים לגבי מכירת היצירות. מצד אחד אני קשור לכל יצירה אבל מצד שני ההוצאות גבוהות מאוד (שפופרת צבע עולה – 20 ₪, מכחול – 40 ₪, בד בסביבות – 40 ₪). זה תחביב יקר, אין ספק.
עד היום יצרתי כ-50 תמונות שאת חלקן חילקתי לילדי וכמתנות. כנראה שלא תהיה לי ברירה ואצטרך למכור, כדי שאוכל להמשיך לממן את מה שאני אוהב לעשות.
מתי ואיפה אתה יוצר?
יש לי "אטלייה" בחדר הילדים/נכדים בדירתי ואני מצייר כל פעם שיש לי זמן והמוזה שורה עלי.
פעם בשבוע אני מתנדב במועדון הקשישים בברוש ופעם בשבוע אנחנו נוסעים למיכל. מאחר שבשום אופן לא הצלחתי להשתלב באיזו שהיא עשיה בקיבוץ, והודיעו לי בטלפון שסיימתי עבודתי בהנה"ח של "קיוטקסט" (וכל זאת לפני שעברנו לתימחור) היה לי קשה להתמודד עם המכה והייתי צריך למצוא לי עיסוק. מאדם שהיה רגיל לעשיה יומיומית כל חיי היתי חייב למצוא לעצמי תעסוקה. אולי, לא בטוח, ניתן לומר ש"מעז יצא מתוק", למרות שלא הייתי מאחל לאף אחד מכה שכזאת…
אני עדיין מוכן למלא תפקידים ופתוח להצעות תעסוקה בדביר, גם אם זה יהיה במקום שעות של יצירה.
אתה נשמע כמי שלא מרוצה ממה שקורה כאן
אני בדעה שבכל דבר בחיים חשוב לא רק מה עושים אלא גם איך עושים. מה שנעשה ולא נעשה היום בדביר ממש לא לרוחי.
עקרונית אני בעד השינוי אבל לא כפי שזה קורה עכשו. לא יתכן שהקהילה משלמת משכורות מכסף שאין לה. תימחור המישרות הפנימיות נעשה כדי להשתיק את הבלתי-מרוצים ולהבאת החברים לתמוך בשינוי ע"י "קניית קולות". הפרטת הבריאות ב"שיטת הסלמי" לא מקובלת עלי. כל פעם צץ משהו: תשלום לרופאים ועל חלק מהתרופות וכיוב' וזאת כשהקיבוץ החליט על אי-הפרטה של הבריאות והחינוך.
חורה לי שעד כה לא הוקמה בדביר ועדת ביקורת.
מה דעתך על ההסדרים הקשורים לפנסיונרים שלנו?
אינני יכול להבין איך פנסיונרים שכבר יצאו ממעגל התורנויות, מפאת גילם, חוזרים לעבוד בשבתות ובתורנויות בגלל הכסף. נראה לי לא הגיוני לחלוטין. בכל מקום בארץ ובעולם הפנסיונרים מתנדבים, ודווקא כאן בנוסף לפנסיה משלמים להם על עבודה בשירותים. לדעתי פנסיונר צריך לקבל פנסיה מכובדת ואם אפשר יש להבטיח לו תעסוקה בהתנדבות. למי שיש ענין שיעסוק בנושאים שונים בקהילה, אך ללא תשלום. מי שמקבל פנסיה צריך לפנות את מקום עבודתו לצעירים, שגם ככה קשה להם למצוא פרנסה.
כמנהגי בכל ראיון אני מבקשת מגד שיספר על עברו, כי יש בדביר דור שלם שלא מכיר ולא יודע מיהו ומה עשה ופעל למען הקיבוץ.
גד, ספר משהו על עברך העשיר!
אני לא בקטע של העבר. אני לא חושב שמעניין את הצעירים לשמוע ש"יבשנו ביצות"… אמנם אנחנו לא צריכים להתבייש במה שעשינו באמונה ובלהט, אבל לנגן על זה היום זה לא נכון. אם ללמוד מהעבר זה צריך להיות בכיוון של העתיד.
לי דווקא מפריע יותר שלא מוכנים לשמוע מה יש לנו להגיד לגבי העתיד. בעבר חשבנו שהמטרה מקדשת את האמצעים ונשרפנו מכך. צריך ללמוד מכך איך להגיע לדברים הנכונים ולא רק להצהיר על המטרות, או כמו שכבר אמרתי קודם – צריך לדעת לא רק מה לעשות אלא גם איך לעשות.
נכנסנו לשינוי בריצת אמוק והגענו למקום שצריך להגיד: "הויסה" ולקחת קצת בחזרה. לעצור ולשקול איך לעשות את השינויים ביתר מחשבה והגיון.
ראיינה: עדה
אמת ושקר – שתי תשובות נכונות והשלישית קרובה מאוד לאמת
באחת מנסיעותי לגרמניה בשליחות "דולב" המתנתי לקיקה בשדה התעופה בפרנקפורט. עמדתי באולם הנכנסים, קיקה חלפה על פני ולא הכרתי אותה (היא עשתה תסרוקת פסים).
קיקה ואני באנו באוטובוס מת"א ואיתנו חליפה יקרה חדשה ארוזה. כשירדנו בצומת ב"ק הסתבר ששכחנו את החליפה. קיקה הזעיקה ניידת וביקשה מהשוטר עזרה. השוטר רדף אחרי האוטובוס עד ב"ש.
כשעלינו ארצה הודיע לנו השליח שכל אחד צריך להביא איתו מעיל עור. המעילים נכנסו לקומונה א', ואני, שהייתי גזבר, קיבלתי את המעיל של בתיה שהיה הכי יפה.
עברתי בסביבה, כמו שאומרים. והנה גד קליין נגד עיני. זוכרת אותו לטובה, את חוכמתו, שנינותו, כישרונותינו בציור, השכלתו וניסיוני בהנדסה ובבנייה, בארגון ובהפקה. ואת ההומור שלו, עם כישרון המשחק והעולם האסתטי שהקיף בו את עצמו ואת משפחתו. קיקה, מיכלי ורן ובני המשפחות שלכם – זוכרת את גד ומרגישה בחסרונו בנוף של הידידים הטובים שלי.