שיחה קולחת עם גבי צ'ביק
“השאיפה שלי היא שדביר יהווה מקום שאנשים בוחרים לחיות בו”
כשתכננתי עלון מיוחד במלאת שנה לביצוע המודל המשולב החלטתי מייד לראיין את גבי. היה לי חשוב לשוחח עם גבי, שהיה חבר בצוות השינוי, אחר-כך בצוות יישום השינוי וגם בהנהלת קהילה. ישבנו כשלוש שעות שבסיומן הייתה לי תחושה שלא מיצינו.
איך אתה, גבי "הקיבוצניק" התחברת לנושא השינוי?
הגעתי לקיבוץ ממניעים אידיאולוגיים. בארגנטינה התחנכתי בתנועת "דרור" שהייתה תנועה ציונית-סוציאליסטית (לא במקרה זה השם של הבן שלי). הייתי חניך, מדריך, חבר הנהגה ונציג התנועה בקונפדרציה של התנועות ובקהילה היהודית. גם היום אני סוציאליסט בהשקפתי. בדביר לא הייתי מאלה שדחפו לשינויים כמו המעבר ללינה משפחתית וההפרטות, אבל השתתפתי בצוות השינוי הקודם בתחילת שנות ה-90. מאז ברור לי שיש להקטין את תלות החבר במימסד בכל מה שנוגע בהחלטות האישיות. גם אז היו ויכוחים סוערים אבל לבסוף הגענו להבנות.
כשצוות השינוי החדש התחיל להתגבש, הייתי רכז ועדת צריכה. ריצ'קר הזמין אותי לביתו לשיחה ארוכה על עתידנו בפרט ועל עתיד דביר בכלל. השתכנעתי בכוונותיו הרציניות, ביושרו הפנימי, והסכמתי להצטרף לצוות, כדי להשפיע על הדרך בה הדברים נעשים.
מה שיכנע אותך שצריך תהליך שינוי?
לגבי השינוי האחרון, עברתי תהליך שינוי לא קטן במקביל. באיזה שהוא שלב נפל לי האסימון. אנחנו חושבים שאנחנו חברה טובה עם אנשים טובים מעל הממוצע, אך הדבר לא תמיד נכון. נוצרה תחושה שהאנשים הטובים שאנחנו רוצים כאן לא רצים להצטרף. קשה לנו להודות שיש דברים שצריכים להשתנות. הקיבוץ הוא למעשה ביצוע של רעיון, ואם הביצוע המקורי לא מתאים למציאות צריך לחשוב על ביצוע אחר שיקרב אותנו לרעיון. אני חושב שאם האנשים מרוצים אז החיים בקהילה טובים יותר. פעם בקיבוץ הגורמים למוטיבציה היו בעיקר עניין בעבודה, המצפון האישי ודעת הקהל. אלו הדברים שגרמו לחבר לפעול ולהתנדב מעבר לחובה היומיומית. אין אדם עצלן אלא אדם שלא מוצא את מקומו ולכן אינו מרוצה. ברגע שהמצפון והמוטיבציה נחלשים, צריך לעזור לגייס אותם מחדש.
מה היו מהלכי השינוי?
התחלנו בקביעת חזון וכפועל יוצא מהחזון, מטרות להמשך חיינו בדביר. זאת אומרת להגיד לעצמנו: "למה ביחד ?" למרות שחברים רבים חשבו שמדובר רק במילים, ראינו לנכון להגיע להסכמה על הרעיון לפני שממשיכים עם הביצוע.
לאחר מכן התחלנו לעסוק בהפרטות. הבנו שמה שמקבלים בחינם לא תמיד יעיל והציבור לא מעריך את זה ולא מרוצה. למרות שהייתי בעד השיטה הקודמת נוכחתי לדעת שיש יתרונות להפרטות. שיתפנו את כל החברים בשאלה איזה דברים רוצים להפריט (למשל המזון) ואיזה דברים לא (למשל המכבסה). הנחנו ששום דבר לא מובן מאליו.
אחר-כך עברנו לעסוק בעבודה ובפרנסה. הגענו למסקנה שיש למצוא דרך פשוטה והוגנת לתגמל את העובדים ולתמרץ לעבודה. שינינו את מפתח החלוקה כדי לתת ביטוי גם לתרומה של החבר לקהילה. החלטנו לעשות זאת בצורה מתונה וקצת שמרנית, כדי לשמור על המירקם החברתי במקום. כל התהליך נעשה עם המון שיחות ושיתוף ברמה מאוד גבוהה של מקסימום חברים. במהלך שנה וחצי נפגשנו עם חברים רבים, כמעט עם כולם. פגשנו אנשים שמרוצים בעבודתם ומשקיעים אבל הרגישו שהם נותנים יותר ומקבלים פחות מדי. פגשנו אנשים שהתנגדו לשינוי מבחינה אידיאולוגית או מחשש לשינויים. ופגשנו חברים רבים שתמכו בשינוי וביקשו לסמן את המטרות והחזון ולשנות בהדרגה. לא הבאנו יועצים חיצוניים, למדנו מקיבוצים אחרים, בחרנו מה טוב לנו והשתדלנו ללמוד מטעויות של אחרים. החברים המובילים בדביר נרתמו לשינוי. ברכה קליין, בעיני אחת המרצות המרתקות שהבאנו, סיפרה לנו שאנשים, לרוב, "נוסעים באוטוסטרדה" ואינם שמים לב למה שקורה בדרך. תפקידה של מנהיגות לראות לאן מובילה הדרך ומה קורה בה. הקיבוץ היה חלום לרבים מאיתנו, תפקידה של מנהיגות לדאוג שהחלום לא יהפוך לסיוט.
האם המודל שלנו הביא ליותר שוויוניות או להגדלת הפערים?
אי-השוויון בין החברים היה לאורך כל השנים. זה היה שוויון מדומה. תמיד היו כאלה שהיו להם גם מקורות חוץ. פעם אמרו שכל אחד נותן על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. בפועל מה שקרה זה שכל אחד נתן לפי צרכיו וקיבל לפי יכולתו… בתור רכז ועדת צריכה אני זוכר שפנו אלי חברים מסוימים שהשיטה הקודמת הפלתה לרעה. המודל החדש מאפשר לחברים לנסות לשפר את מצבם. כל אחד מאיתנו יכול לעשות "עוד משהו". אני מכיר את המספרים היטב, והפערים הרבה פחות גדולים ממה שחושבים (וממה שאנשים מסוימים כל הזמן מנסים לשכנע אותנו) – בואו לא נשכח שאלה שמקבלים שכר גבוה מכניסים לקהילה 85% מהכנסותיהם למען הכלל. אפילו מס הכנסה לא חולם על אחוזים כאלה. גם הוותק הוא מרכיב לא מבוטל.
יש לקחת בחשבון שאנחנו חברה רב-גילית, והצרכים של השכבות השונות הם שונים מאוד. לכל אחד הדברים שלו נראים (בצדק) החשובים ביותר. כל אחד צריך להתפשר על משהו. הגדולה היא להבין שההבדל קיים, ושאין סרגל שיכול למדוד מה יותר חשוב. לא קיים "צריכומטר" ולכן צריך להעזר בסובלנות ובסבלנות. יש לתת לחבר אפשרות לקחת אחריות על הדברים שחשובים לו ולמשפחתו.
נקודה למחשבה: החברים שלנו בעיר משלמים על חינוך הילדים כאלפיים ₪ בחודש (לילד בגן עד 16:00), וכל משפחה משלמת משכנתא של 2,500 ₪ לפחות (יש כאלה שמשלמים הרבה יותר). יוצא שכל משפחה בדביר יכולה "לרשום" לעצמה עוד 4,500 ₪ בנוסף לתקציב, וזה רק חלק מהדברים שאנחנו מקבלים מהקיבוץ.
מה מביא אותך להשתתף גם במנהלת השינוי וגם בהנהלת הקהילה מעבר לשעות העבודה הרבות ?
ההשתתפות הפעילה שלי ביישום ההחלטות שקיבלנו, נובעת מהשאיפה לממש את החזון ואת המטרות שעליהם החלטנו, על ידי השיטה שבחרנו ובצורה הקרובה ביותר לכוונות המקוריות. לדעתי זו חובתי לציבור שבחר בדרך הזאת.
איך היית רוצה לראות את דביר?
השאיפה שלי היא שדביר יהווה מקום שאנשים בוחרים לחיות בו (כמו שאני מרגיש היום שאני כאן מתוך בחירה). אני עובד בחברת היי-טק ופוגש שם אנשים בגילי שמסודרים מבחינה כלכלית ושומע מה הדאגות שלהם: קודם כל – הדאגה הקיומית. היום לאף אחד אין תחושת ביטחון. אחר-כך – איפה יתחנכו הילדים (חינוך חובה חינם = חה, חה, חה…), שאיפה לבית צמוד-קרקע עם דשא ומקום עבודה מעניין ויציב.
ולנו יש כאן בסיס קיומי, חינוך טוב, בית צמוד-קרקע ודשא. לחלק מאיתנו חסר מקום עבודה מתאים. עדיין יש לנו הרבה דברים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם. רוב החברים נמצאים בתהליכי התארגנות מחדש וכל אחד מגייס כוחות כדי להרגיש נוח ובטוח וזה דורש הרבה אנרגיה. אילו לא היינו עושים את השינוי היינו היום במצב הרבה יותר גרוע.
איך מסתדרים הורים לשלושה ילדים ששניהם עובדים בחוץ?
ההתארגנות שונה כי הרבה פונקציות עברו לבית. שנינו מתמרנים כדי למלא את המטלות הקשורות לילדים אבל בדרך כלל זה נופל על יעל. ארוחת צהריים הילדים מחממים לעצמם. ביום רגיל יעל מגיעה ב-16:30 ואני בין 20 – 21, צריך להסיע את הילדים לחוגים ולהחזיק בית וארוחות ערב.
אנחנו מאוד מעריכים את מה שהקיבוץ מאפשר לנו, לעומת העיר: החינוך מכסה חלק גדול מהחינוך הבלתי-פורמלי ואת החופשים. אנחנו לא לוקחים זאת כמובן מאליו. אין ארוחות חינם: לפעמים אחד מבני הזוג צריך לוותר או להיעזר בשירותים שעולים כסף. למרות המטלות המשפחתיות ושעות העבודה הממושכות אני מצליח לקיים סדר-שבוע: בימי ראשון ושלישי מחזיר את הילדים מבאר-שבע , בימי שלישי הנהלת קהילה ובימי רביעי אני נוסע לנגן בקלרינט (עם דורון) בתזמורת "נושפי באר-שבע" בניצוחו של מרסלו ברוך, איש הקיוטקסט לשעבר.
בתקופת מנהלת השינוי היו עוד ישיבות במהלך השבוע, כך שכמעט כל ערב היה תפוס. על ה"הגברות" ויתרתי. אנחנו מתפנים האחד לשניה רק אחרי עשר בלילה. אנחנו לא רואים טלוויזיה (זה מפנה המון זמן) ומרוצים ממה שיש לנו.
נחזור קצת אחורה: איך הגעת לדביר?
נולדתי בבואנוס איירס. קיבלתי חינוך ציוני והייתי פעיל בתנועה. לישראל הגעתי לראשונה עם קבוצת "אתגר" (עם אלברטו, מריו ומרסלו). בשנת 1983 חזרתי לארץ במטרה ללמוד בטכניון הנדסת חשמל, מקצוע אותו התחלתי ללמוד בארגנטינה. באתי לדביר לסוף שבוע, לבקר חברים, קיבלו אותי בחום והציעו לי אימוץ וחדר בסופי שבוע. פניתי ללמוד באוניברסיטת בן-גוריון. למרות שהתקבלתי לטכניון, בבאר-שבע לא קיבלו אותי להנדסת חשמל ולכן התחלתי ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב… מכאן התחיל הקשר שלי לדביר, ליעל ולמחשבים.
גבי ומחשבים הולכים תמיד ביחד. איך זה התחיל?
למדתי בבאר-שבע תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב (1983-1986) ותואר שני בשנים 1990 – 1994. סיימתי בהצטיינות וכל מימון הלימודים היה בעזרת מלגות מלאות. במהלך התואר הראשון, עבדתי בחשמליה, לימדתי מחשבים במוסד, ועבדתי עם מינץ ב"דולב" בכתיבת תוכנה. אחר-כך הקמתי עם פיני את יחידת המחשבים של דולב, דביר ולהב. כשמינץ כתב את הגירסה הראשונה (המיתולוגית) של קיוטקסט הוא ביקש ממני לכתוב חלקים מסוימים.
בשנת 1987 התגייסתי לצה"ל וגם שם עסקתי במחשבים. אחרי הצבא ריכזתי את מערכת המיחשוב של דולב ובמהלך התואר השני הכנסתי מערכת חדשה להנה"ח שמשמשת אותנו עד היום. משנת 1992 ועד 2001 עבדתי כאיש פיתוח בקיוטקסט, פיתחתי את מערכת האופיס הראשונה, נכנסתי ל"חלונות", פיתחתי את תוכנת ההתקנה ואת תוכנת הקיופקס. ב-2001 יצאתי לעבוד ב"אורבוטק" שם אני עובד היום.
"אורבוטק" היא חברת היי-טק המייצרת מכונות לבדיקה אופטית של מעגלים מודפסים ומסכים שטוחים. הגעתי לעבודה דרך איתן הדס שעובד שם. אומרים שבגיל 40 מחליפים עבודה או אישה… אני החלפתי עבודה ושיניתי תפקיד (את האישה אני לא מחליף!). היום אני אלגוריתמאי: תפקידי להבין את הבעיה, ליצור מודל מתמטי או פיזיקלי ולתכנן איך לפתור את הבעיה. מאז שהגעתי חוויתי שלושה גלי פיטורים – העובדים מגיעים בבוקר לעבודה ומודיעים להם שהם מפוטרים. למזלי ידעו להעריך את העבודה שלי. מה שניתן ללמוד מ"אורבוטק" זה לפרגן ולטפח את העובדים בדברים קטנים, כמו מתנות ליום-הולדת, או לומר מילה טובה מדי פעם.
לסיכום, אני רוצה לציין שהמיוחד בדביר שאנחנו מסוגלים לעבור תהליכים ברוח טובה, גם אם היום זה לא נראה ככה. יש הרבה ויכוחים בדרך, אבל בסופו של דבר ממשיכים לחיות ביחד. בעיני הדבר החשוב הוא לשמור על הערכים שלנו כקהילה, לדעת לקבל את השונים ולתת מקום לכל אחד. לא צריך לפחד משינוי, כמו שלא צריך לשנות מה שטוב עבורנו.
ראינה: עדה
נחמד לקרוא דברים שאמרתי לפני 13 שנה שעדיין רלוונטיים. העולם ממשיך להשתנות אבל העקרונות עדיין תקפים. אגב התמונה עדכנית !!!
ישר כוח קהילת דביר.