אבי איפרגן 

העגלה נוסעת, אין עצור…

  

מזה למעלה משלוש שנים יוצא אבי איפרגן את שער הקיבוץ בשעות הבוקר המוקדמות, עם טנדר המיצובישי שלו וחוזר בשעות ערב מאוחרות. בא ונעלם, שב והולך. חותך את השער בטרם נסגר. לפעמים תראה אותו באמצע היום, כולו נחפז. כל הזמן הטלפון מצלצל. והוא, עם הדיבור המהיר, מקפיד על כל ח' וע', צוחק בטורים גבוהים. מתהלך במהירות עם רגליו הדקיקות.

 

לאן הוא ממהר?

תהיתי. לפעמים אני פוגש אותו על הדשא מול חדר האוכל, אבל אני קצת מפחד להתקרב. יש לי טראומה לראות אותו על כר הדשא, עוד מהכדורגל של יום שישי. אני חושש שאם אתקרב אליו הוא עוד עלול לרדת לאיזה גליצ' פתאומי, לנסות ולחלץ מרגלי כדור דמיוני. אז אני הולך אליו הביתה, כי שם בבית יש לו ריצפת פרקט. לאן אתה יוצא בוקר בוקר? אני עובד בחברה לעבודות עפר ותשתיות שנקראת גילי ויואל עזריה בע"מ. זו חברה קבלנית המתמחה בעבודות תשתית של כבישים, ביובים, תחנות שאיבה, פיתוח שכונות ולאחרונה נכנסה גם לתחום הבניין. אלו שני אחים צעירים, מהנדסים במקצועם, שירשו את החברה מאביהם ומריצים את החברה קדימה. החברה מונה כיום כ-120 עובדים, הרבה מהם שכנים שלנו מרהט, פועלים מדהרייה וגם ישראלים כמובן.

 

מה ממתין לך בבוקרו של יום עבודה?

אני יוצא כל בוקר בשש ומגיע ל"ריכוז", איפה שכל העובדים מתאספים. משם מתחילה התפצלות של כל העובדים לפי התוכנית. אין לי סדר יום קבוע, הרבה אני צריך ליזום בעצמי. בגדול אני אחראי לוגיסטי של החברה וזה כולל תחומי אחריות רבים: אחראי על תזוזת הכלים הכבדים מאתר לאתר, אחראי על הסעות העובדים בין האתרים ולבתיהם. אני נמצא בקשר מול מנהלי העבודה ואחראי על רישום הפועלים ומילוי הדו"חות השונים. אם יש אתר חדש שאמור להיפתח, אז אני אחראי לכל הצד המנהלי ששלו. אחראי על צי שכולל 40 רכבים. אני נמצא בקשר עם חברות ההשכרה, עם חברת איתורן וחברות השמירה. בנוסף, אני מטפל בנושא המכרזים, וזה אומר הרבה נסיעות למשרד הבינוי בירושלים ותל אביב, ישיבות עם יזמים. בקיצור, הרבה לחץ.

 

ספר על אופי העבודה?

אפשר להשוות את זה למ"פ מפקדה או לקמב"ץ. הכל עובר דרכי. הרבה טלפונים, כל הזמן. אם זה לטיפולי אז אני מטפל בנושא ואם לא אז אני מעביר את זה הלאה למי שצריך לטפל בזה בחברה. זו עבודה מאוד קשה. דורשת המון מחשבה ומאמץ, הרבה נתינה. אמנם אף אחד לא יושב לי על הראש ואני חופשי לעצמי, אבל יש לי אחריות שהעבודה של החברה תדפוק כמו שצריך. בעלי הבית נותנים בי הרבה מאוד אמון. אצל אב המשפחה אני מרגיש כמו בן בית והיחסים מאוד קרובים. כשנכנסתי לעבוד שם לפני שלוש שנים, החברה היתה הרבה יותר קטנה ומשפחתית. הם זרקו אותי למים, עם הרבה מאוד אמון ואני השתדלתי לספק להם את סחורה. מאז החברה גדלה מאוד והתפתחה, ולי נוספו והשתנו התפקידים.

 

לקבלנים יש סטיגמה של חאפרים. בוא תתעמת עם הטענה הזו.

טוב שאתה מעלה את זה. החברה שלנו נחשבת מאוד אמינה ומוכרת בשוק. אנחנו ידועים כחברה שעושה עבודה מעולה. בעלי-הבית עומדים על כך שהעבודה תעשה כמו שצריך וזה חד משמעי אצלם. הם מופיעים כמו כולם בשש וחצי בריכוז ונמצאים כל הזמן בשטח העבודה. אוי-ואבוי למנהל עבודה שנתפס מחפף באיזה מקום. יש לחברה את כל הסיווגים הנדרשים והיא מתנהלת ממש כמו חברת היי-טק בעניין הזה. אין חאפריות.

 

מתי אתה חוזר הביתה?

אין שעה קבועה. הכי מוקדם שאני יכול לחזור זה בסביבות שש בערב, אבל לפעמים ישנם אילוצים ואני חוזר גם בעשר, או מאוחר יותר. יש עבודות שאפשר לבצע רק בלילה, לדוגמא כבישים שהמשטרה צריכה לסגור. כמו שאמרתי, אף אחד לא יושב לי על הראש אבל זה לא כמו בקיבוץ של פעם, שבשעה ארבע זורקים את הכלים והיום נגמר. אני תלוי בהרבה מאוד אנשים שצריכים אותי שם.

 

איך זה משפיע על המשפחה?

קשה. לפעמים אני מגיע כשזהר כבר ישן ואני מנסה לפצות אותו בשבתות. הבנות כבר גדולות ומי שאוכל אותה זה הוא בעיקר. אבל זה כורח המציאות, רוב האנשים בעיר חיים ככה, מסתדרים.

 

 איך מתחלק הנטל בבית?

הרוב נופל על יעל, אין מה לעשות. לפעמים, אם יש לה ישיבות אני מנסה להגיע מוקדם, או שנועה שומרת עליו, או שנעזרים בשכנים. הבעיה שאנחנו הקיבוצניקים התרגלנו לקום בבוקר, ללכת לעבוד, בארבע לאסוף את הילדים מההקמה והיום נגמר. עכשיו זה אחרת. אפילו שמירות שאני צריך לעשות מדי פעם, אני מעדיף לתת. אני לא יכול להגיד לבעל הבית שאני לא בא לעבוד כי אני שומר בקיבוץ. אין דבר כזה. יש לך אחריות, כי סומכים עליך וזה מכניס המון לחץ.

 

 ביננו, זה די מתאים לך כל התזזיתיות הזו, לא?

 כן. אני חושב שהקיבוץ באיזה שלב פגע בהתפתחות של האנשים. אולי זה נעשה בלי כוונה, אבל עכשיו אני מרגיש את זה. פעם היו אומרים לנו מה לעשות, מגבילים אותנו באפשרויות: תעשה ככה, תפעל ככה. פתאום אתה יוצא החוצה ומבין מה אתה מסוגל לעשות. נותנים לך אחריות ואתה מבצע אותה. פעם הייתי מזמין עץ בנגריה באלפיים שקל, מקסימום. פתאום אני מוצא את עצמי עם סכומי כסף אדירים ביד של מאות אלפי שקלים, נותנים לי אשראי על עסקאות של מיליונים. בהתחלה הייתי בהלם, אח"כ למדתי שככה זה, קיבלתי קצת פרופורציה. אני חשב שטוב יעשה הקיבוץ אם הוא ידחוף צעירים לקחת עליהם אחריות, שייתן להם עמדות מפתח, שייתן להם תחושה שהם יכולים ולא יגביל אותם.

 

איך אתה חווה את השינוי שעובר הקיבוץ?

קשה ביותר, כואב לי. אמנם הייתי בעד השינוי כי היה צריך לקרות משהו, אבל לא לזה פיללנו. אני חושב שאנשים מרוחקים אחד מהשני, מסתובבים ממורמרים, מדברים הרבה על חוסר הפרופורציות במשכורות. לא ייתכן שיהיו הפרשים כאלו גדולים בין מנהל הענף והעובד שלו. אני לא אומר שהם צריכים לקבל אותו דבר, אני אפילו חושב שמנהל שהענף שלו מרוויח צריך לקבל איזה בונוס על זה, אבל לא יתכנו ההפרשים הללו. אני אומנם ניזון ממה שאנשים מדברים, ולא שולט לגמרי במספרים אבל המרירות של אנשים לא באה סתם.

 

אתה מריר?

אין לי מה להרגיש מריר. קשה לי עם זה שאין ערבות הדדית בין האנשים, שיש כאן אנשים שלא סופרים אותם בכלל, וכל אחד חי לעצמו. תראה, אני לא מוציא את עצמי מהנושא הזה, אני לא חושב שיש כאן אשמים, ואם יש אשמים אז אני אשם בדיוק כמו כולם. אני מאמין שזה עניין של זמן שאנשים יצאו מהמרירות והעסק יתרפא.

 

מאוד קל להיכנס עם אבי לשיחות נוסטלגיה. אתה רק מתחיל לדבר איתו על בית כנסת, משפחה, הוא כבר מעלה בדמיונו את הבית בדימונה על שמונת אחיו הגדולים. הריחות של הבית ניכרות מעיניו. הוא לא מגדיר את עצמו דתי, אבל משתדל לשמר מסורות מהבית. הוא מתפלל כמעט כל בוקר ועורך קידוש בערב שבת. מנסה להקנות לילדיו חינוך יהודי כהגדרתו, אבל לא כופה עליהם. "אני שמח שהבנות שלי מצליחות לשמר משהו מזה" הוא אומר, "אני חושב שבדביר יש תחושה טובה מאוד של חיה ותן לחיות. חברים באים אלי ואוכלים בשר כשר ואני אוכל אצלם. כולם כאן מרגישים בני בית אצלי. אני רק חושב שקצת ערכים יהודיים לא יזיקו לאף אחד".

 

הוא גם צטטן-על, רק תתן לו משפט של הגשש החיוור, או איזו שורה משיר עברי והוא נדלק. אפשר לשבת ולדבר איתו שעות. מפסוקים בתנ"ך ועד כדורגל, ממאיר אריאל ועד ציונות. אבל אני הסתפקתי לכבד את הקוראים בכמה מהאסוציאציות:

 

נגרות: געגוע קוז'אק: שכנות פוליטיקה: שחיתות הגשש החיוור: "חד בדורו" מאיר אריאל: ענק! ביתר ירושלים: אימפריה בירידה מילואים: חברים אמיתיים כדורגל: כיף נעמי שמר: עצוב מימונה: ילדות דביר: מת על הקיבוץ זוהר: אושר קיבוץ: חלום ושיברו ציונות: דועכת מיצובישי: על פנים עבודה: כורח המציאות מבואות הנגב: Old fashion ארול: אחד ילדים: תמימות אדריכלות: פיספוס

 

מאיפה השם בחבח?

אני לא זוכר בדיוק מי המציא אותו, אני חושב שזה היה חג'ג' בטיול לנואייבה בכיתה י"א. אתה יודע, איך זה מישהו זורק מילה וזה נתפס.

 

תגיד, אתה מתגעגע לארול?

ארול הכלב או ארול השיר? אני מאוד מתגעגע למאיר אריאל, אני חושב שרק מעטים יודעים כמה ענק הוא היה. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו, זה היה אצל חבר של אחי, הייתי אז בן 14. מאז זה דבק בי כמו חיידק.

 

 יוצר ענק! לא כל אחד אוהב את המוזיקה שלו.

אני חושב שאהוד בנאי מבטא את זה הכי טוב בשיר שלו עליו "בלוז כנעני". ארול הכלב? לא, לא מתגעגע. כלב בא וכלב הולך.

 

ראיין: דגן