בחודש יולי השנה קיבלנו ארבע שיחות טלפון שאמרו: השנה זו שנת ה – 60 לעלייתנו, האם מתכוונים לארגן פגישה כמו זו שהייתה לפני עשר שנים בדביר?
חשבנו שאין סיכוי לאסוף שוב את כולם. עבר הרבה זמן, לאחדים כבר קשה להתנועע ואין ביטחון שרבים ימצאו עניין בכנס נוסף. הפצנו שאלון ותוך זמן קצר קיבלנו 35 תשובות חיוביות. היום יושבים עמנו קרוב לשישים חברים. מסתבר ש"את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", ואת הקשרים שהחלו בינינו ב"השומר הצעיר" בגיל 14 – 16 לא ניתן לנתק. כמו שאמרנו בעבר: ימי הנעורים היו עולם מלא תוכן, מלא אידיאלים והתלהבות אין סופית והם שהביאונו עד הלום.
הקשרים והידידות שהחלו בתנועה, נמשכו בעליה, בחברת הנוער ולרובנו בהקמת הקיבוץ, ילוונו עד יומנו האחרון. אנו לא צריכים להביט אחורה בזעם, אלא בסיפוק גדול ובגאוה!
הרבה מים זרמו בירדן, חיים שלמים של אדם, מאז קבוצת צעירים נאיבים שניצלו מזוועות השואה, ולמרות האתמול הנורא מצאו רעיון יפה וגדול – לבנות מדינה לעם שנרדף לאורך כל ההיסטוריה. זה היה רגע היסטורי בו ניתנה לנו הזדמנות שלא תחזור לעולם. ואנחנו היינו שם ורצינו לקחת חלק בכל זה. יש לזכור שהיו אלה שנים של אמונות גדולות בעולם והכל נראה ורוד. היום כבר יודעים שרעיונות יפים לא תמיד כה יפים בביצועם. היינו צריכים לעבור חיים שלמים כדי לדעת זאת. יש משהו יפה בקשרים שנוצרים בין אנשים צעירים, איזו הרגשה שאנחנו שייכים האחד לשני, קרובים במובן מסויים, שעברנו יחד דברים שהם היסטוריה… הזכרונות מדביר, מהקיבוץ ומהאבק: התחתנו חמישה זוגות בצבא כדי לקבל חופשה להכנת יום העליה לקרקע. לא היה משהו מטורף בזה? הכל בראשית – עבודות בשובל, שיחות קיבוץ איך צריך לנהל משק. וקרו דברים גדולים בעולם ובמפלגת מפ"ם (פרשות אורן וסנה). למרות שעזבנו במרץ 53 העבר השפיע. וכבר אמרו אבותינו: עתידנו בעבר.
ברכה בשם גרעין המייסדים (ההונגרים) הבן של אסי דיין התחנך כאן בילדותו. לפני מספר חודשים הוא ערך מסע שורשים מתוקשר שודאי קראתם בעיתון. הוא מתאר את דביר כמקום נובל וגוסס. יש לי הרושם שבטרם צאתו לכאן הוא ביקר אצל אביו וסחב ממנו חבילת כדורי הזיה שטשטשו את ראייתו. אחרי המפגש כאן מתוכנן לנו סיור בדולב ובשכונת ההרחבה. בשניהם יש משום ביטוי מרשים לדופק החיים בקיבוץ, שהייתה לנו הזכות להתניע אותו בספטמבר 1951
בשובי מדי פעם לדביר, עם חציית פסי הרכבת נפתחות אצלי מגירות הזיכרון. הראשונה בהן מדור השמות: משמאלי חלקה בשם קמה, מתחת לקיבוץ מעבר לוואדי – עבדאללה ע"ש המלך שנרצח ב-1951, או אולי היה זה בדואי שקיבל שם את פנינו. בדרום – שער הגולן ובצפון, מעבר לאיילות בסוף העולם שמאלה– בית זרע, על שם הקיבוצים שעיבדו כאן את השדות בטרם בואנו. וכמובן יש שמות שמלווים אותנו כל העת.
באו חברי להב שהתלהבו מן השכנים שהיו טובים בעיניהם. ולהבים. להבים? הם היו אז סכינים של מקצרה. בבואנו לכאן הפלגנו בחלומות נעורים על ישוב פורח בשממה ועל חברה שיתופית אא'. בגילנו המופלג אנחנו כבר יודעים שלחומות אבן סיכויים טובים לעמוד ברוח הזמן ואפילו צריף ירוק רעוע ניתן לשימור. בעוד רוח הזמן המשתנה מקעקעת אט אט את מגדלי התיאוריות וההשקפות שהיו פעם ברומו של עולמנו. מעטות החברות שאינן משנות את פניהן במשך שלושה דורות. מקומות שלזקני השבט הייתה בהם המילה האחרונה, קפאו לרוב על שמריהם – יחד עם הזקנים. אימרה שלמדתי מסבי אומרת: אל יבנה אדם גדר כה גבוהה סביב ביתו שאין הוא יכול לצאת דרכה. כעת עלינו לקוות שהדור הנוכחי יבנה בכל זאת גדר ובמידות הנכונות, כדי שלא הכל יהיה פרוץ לכל רוח. ואנו מאחלים לקיבוץ שתהיה לו גדר טובה – עם שערים חשמליים כמובן – ושהשלט יהיה בידיים נאמנות. בברכנו על 60 שנות התיישבות יש תחושה של מרוץ שליחים. לא מעטים כבר נשארו מאחור ואנו הנוכחים זוכים לראות את המשך המרוץ.
כתב : שבתאי רוזן ז"ל 9.4.2011