משה רותם – מגרעין "להבות" הגרעין הישראלי הראשון בדביר

משה רותם – מגרעין "להבות" הגרעין הישראלי הראשון בדביר

את משה לא הכרתי באופן אישי אולם חשבתי לראיין אותו לעלון כאחד מוותיקי הקיבוץ. יום אחרי שביקשתי מבני רותם את הטלפון הנייד של אביו, ביצעתי כחלק מעבודתי, בקרה במרפאת השיניים בקיבוץ מגן. שם גיליתי כי הסייעת האחראית במרפאה היא חברתו לחיים של משה כבר 15 שנה. זה רק מראה לכולנו כמה העולם קטן…

 מאיפה אתה במקור?

נולדתי בחיפה. ההורים שלי הגיעו מעיירות קטנות בגבול בין מה שהיה אז רוסיה הצארית לבין רומניה. אבי עלה כאיש תנועת "השומר הצעיר" בשנת 1933 עם רישיון עלייה מוסדר בחוק. למעשה הוא היה אזרח של המלך ג'ורג'. אמי עלתה בשנת 1933 קצת אחריו, לקראת המכביה הראשונה, כתיירת. אביה קנה לה כרטיס לאנייה לאחר שמכר את הפרה שלו. אמי הגיעה לנמל חיפה וכחלק מהתהליך התברואתי של מערכת הבריאות המנדטורית, איבקו אותה ב-DDT, נוהל שנמשך גם בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, לא רק ליוצאי ארצות מסוימות.

היא הגיעה לחיפה וקיבלה מידיד של המשפחה (שהיה בארץ כבר זמן מה לפניה)  5 ליש"ט (שהיה נחשב כסכום מכובד) על מנת שתוכל להראות שיש לה כסף ולרדת מהאנייה כתיירת. למעשה היה לה כרטיס לכיוון אחד ולכן עד הקמת המדינה היא נחשבה לבלתי לגאלית.

אבי היה פועל בניין שהשתכר דיי טוב מעבודתו בקבלנות כטייח בעקבות הבניה הגדולה שהייתה בארץ. הוריי נפגשו  והתחתנו. אני נולדתי ב- 1934 ואחי הצעיר נולד עשר שנים אחרי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה משבר כלכלי קשה, כל עבודות הבנייה נפסקו ולא הייתה פרנסה. זו הייתה אחת הטראומות של אמי שהאמינה שלגבר חייבת להיות עבודה קבועה ומסודרת על מנת לדאוג לפרנסת המשפחה.

כעבר זמן מה אבי מצא עבודה בתנובה ואמי הייתה עקרת בית. מדיי פעם הייתה מנקה בתים פרטיים או משרדים של עורכי דין. משפחתי הייתה משפחה קשת יום. גרנו שתי משפחות בדירת שני חדרים עם מטבח משותף. אמי הייתה הולכת לנקות משרדים והשכנה הייתה מאכילה אותי בבוקר לפני בית הספר שהיה קרוב לבית. אמי סירבה לראות עצמה כנזקקת לזולת.

כאשר הגיעה אחרי מותו של אבי לדביר, הייתה אפשרות לקבל עבורה מביטוח לאומי תוספת על מצב כלכלי קשה. "שאני אבקש עזרה סוציאלית?" היה משפט שלה שזכור לי עד היום.

למדתי בבית הספר המקצועי של הטכניון, שהיה שייך לקבוצת בתי ספר שכבר כמעט לא קיימים כיום. בשנתיים האחרונות ללימודיי התמחיתי בחשמל ואלקטרוניקה (אז קראו לזה רדיו). הלימודים שכללו עבודה היו מאוד אינטנסיביים עד שעות מאוחרות ואחריהן היו פעולות של התנועה בהן גם הדרכתי. כאשר הגרעין יצא מחיפה ל"הכשרה" ושירות בנח"ל הייתי גם המזכיר.

אחי, הוא חבר קיבוץ מצר קיבוץ במרכז הארץ.

 איך הגעת לדביר?

הגעתי לדביר עם גרעין של הנח"ל שנקרא "להבות".  הגרעין שלנו היה גרעין "שובב" ולא איחדו אותנו עם גרעינים אחרים כפי שהיה נהוג באותה תקופה. בהתחלה רצו שנבצע השלמה בקיבוץ דן ואחרי שלא הסכמנו הציעו לנו את קיבוץ עין החורש. אנחנו רצינו קיבוץ חלוצי וצעיר ואילו שני הקיבוצים הראשונים היו קיבוצים "זקנים". במקביל ההונגרים מייסדי דביר והצ'יליאנים שנקלטו לפנינו, רצו להביא לקיבוץ גרעין של ילידי הארץ, וכך רצונותינו נפגשו והגענו לדביר בסביבות שנת 1955.

הגענו 25-28 חברה אנשי אידיאולוגיה, מאוד מגובשים לאחר המאבקים עם "גדולי עולם" מנהיגי הקיבוץ הארצי. הבנות הגיעו קצת לפני הבנים.

בשנים אחרי שהגענו, הייתה עזיבה גדולה מאוד של חברים משכבת המייסדים ההונגרים ולכן גם נכנסנו למלא תפקידים בתוך הקיבוץ. היו בינינו אנשים שלמדו חקלאות ונכנסו לעבוד בענפים הרלוונטיים.

בתקופת השל"ת, לפני שהשתחררתי, החליטו בדביר מסיבות ביטחוניות, שיש צורך  בעוד קצין. שלחו אותי למבחני קצונה ועברתי אותם. השתחררתי מהצבא ולאחר מכן עברתי קורס קציני מילואים בבה"ד 1. לאחר שסיימתי, התפקיד שלי היה להיות קמא"ז (היום רבש"ץ) בדביר ואח"כ במילואים במחלקת המודיעין במחוז.

 באילו עבודות עבדת בדביר?

מבחינה מקצועית, התאים לי להיות חשמלאי אולם היו פה לפניי חשמלאים ותיקים. אי לכך, הלכתי לעבוד בצאן עם עדר הכבשים במשך 4-5 שנים. במשך הזמן ריכזתי את הענף אולם הוא לא היה רווחי. תצרוכת חלב הצאן בארץ לא הייתה כמו היום (וגם היום משקיעים בזה הרבה מאוד שיווק ופירסום על מנת שיצרכו גבינות עיזים וכד').

לאחר מכן עברתי לעבוד במוסך, שהיה קצת יותר קרוב לתחומי הידע הטכנולוגי שלי שכלל הרבה מקצועות שקשורים במכונאות. תוך זמן קצר לאחר שהתחלתי, נוצר צורך שארכז את המוסך ועבדתי בו כ- 15 שנה. שלחו אותי לקורס של לימודי מכונאות במשך שלושה חודשים, במה שנקרא היום מכללת רופין. בנסיעות מדביר ללימודים ובחזרה למדתי נהיגה בנתניה, כאשר השיעורים אז היו נמשכים בסך הכל 25 דקות… עברתי את הטסט וקיבלתי רישיון.

לאחר סיום עבודתי במוסך, עבדתי כחשמלאי במשך שלוש שנים. באותה תקופה התחיל החיפוש אחר הקמת מפעל תעשייה בקיבוץ. באופן כללי, היה לנו משק חקלאי טוב מאוד בזמנו, אבל פגיע לבצורת. עם העורף הכלכלי החזק ורזרבות המזומנים הוחלט בשנת 1972 לחפש מפעל תעשייה. באותה תקופה הייתי מזכיר הקיבוץ והפרויקט של "דולב" הייתה השקעה פיננסית גדולה מאוד.

באותו זמן גם קיבוץ להב חיפש מפעל תעשייה.

הפרויקט של "דולב" הייתה השקעה פיננסית גדולה מאוד. התנועה, שהייתה בעלת אמירה מאוד חזקה, הייתה מאוד מודאגת מהסיכון שבעניין. הם חששו שנסתבך מבחינה כלכלית וחשבו שלקיבוץ אחד אין מספיק כוח אדם להחזיק מפעל גדול. אני שלא הייתי בצוות הקמת המפעל "ניהלתי" את הנושא הזה מהבחינה הפוליטית חברתית. התנועה וקיבוץ להב מאוד רצו שהקיבוצים יחברו יחד. דביר לא ששו לשותפות. חברי להב הטילו תנאי של שותפות מלאה וזה המצב נכון להיום. בנוסף, היה צורך בערבות שניתנה אז על ידי "קרן השומר הצעיר", המוסד הכלכלי של התנועה שלנו, שהיה בעל כוח כלכלי גדול. הקרן התנתה את הערבות בשותפות של שני הקיבוצים ובסוף הוסכם שנכנס לפרויקט יחד עם להב.

באותה תקופה בקיבוץ שלחו אנשים ללימודים אקדמיים לפי תור מסוים. היו חברים שנשלחו ל"לימודים פונקציונאליים" לפי הצורך באנשי מקצוע כמו חינוך. ללימודים נוספים היו שולחים לפי תור. כך קרה שהגיע תורו של חגי, שהיה המוביל בהקמת המפעל לצאת ללימודים אקדמאיים. הוא ויתר על זכותו, ואני שהייתי בתור אחריו, יצאתי ללמוד.

יצאתי ללימודי הנדסה בבאר שבע. הלימודים התחילו בסמסטר קיץ בשלהי יום הכיפורים והגיעו לשם חיילים שהשתחררו וגם פצועים שהחלימו והצבא שלח ללימודים. המפעל היה כבר בהקמה וידעו שיהיה צורך במהנדס מכונות כך שלמדתי הנדסת מכונות. כשסיימתי את לימודיי (וכבר בתקופת החופש בין שנה שלישית לרביעית), התחלתי לעבוד בדולב. בהתחלה עבדו במפעל כ- 20 איש, חברי קיבוץ מדביר ולהב, ללא שכירים. אני הייתי החשמלאי הראשון של המפעל שעבד מול הצוות מגרמניה שהגיע להרכיב את המכונה הראשונה. בהמשך עסקתי בתחזוקה, הידרוליקה ועבודה במשמרות בייצור כמקובל אז שכולנו עסקנו גם בייצור.

בהמשך ביצעתי את תיכנון המוצרים החדשים והזמנת התבניות עבורם. עם הזמן רוב הידע שלי עבר לממשיכים שקידמו מאוד את הרמה הטכנולוגית של המפעל. היום אני עובד בדולב ברבע משרה ועוסק בנושאים של קניין רוחני. כמו"כ אני מסייע לכל מי שמבקש עזרה בנושאים ישנים או צריך תיעוד של הנושאים ההיסטוריים, בהם יש לי ניסיון רב שנים.

 אילו חברה מהגרעין שלך עדיין מתגוררים בדביר?

ציפ ואמנון, שמוליק ודבושה, חנהלה, מינה זימרי.

 מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?

יש לי תחביבים שונים: היסטוריה, אמנות, חוק ומשפט ועוד. אני אוהב ללמוד. אני משתתף בהרצאות של מועדון הוותיקים החדש פה בדביר. מבלה עם הנכדים שלי שגרים בקיבוץ, הילדים של רתם ובני. הם באים אליי ואני אליהם.

הבת הבכורה שלי, סמדר דגן, גרה לידי, ועובדת כאחות בקופת חולים כללית של במרפאת לקייה. ילדיהם של סמדר וחזקי כבר עזבו את הקיבוץ. שני ילדים גרים בתל אביב, אחד לומד בשנה ג' פיזיקה וחשמל באוניברסיטת תל אביב, והבת השלישית עוד מטיילת בעולם.

יש לי בת נוספת שגרה בתל אביב והיא עיתונאית, כתבת לענייני אומנות ב"גלובס". לאחרונה, הדריכה מספר קבוצות לביאנלה בוונציה כאשר את הקבוצה האחרונה אירגנה לגמרי בעצמה.

 מה אתה חושב על כל התהליך שהקיבוץ עובר?

בקיבוץ הצבעתי נגד ההפרטה. מה שהיה כאן בדביר, היא שכמות הוותיקים היא קטנה מאוד לעומת שכבת הביניים וכמעט אין פה שכבה צעירה. היו לחצים בזמן הדיונים באשר להשוואת זכויות. אחד התנאים היה פנסיה טובה יותר בהשוואה לקיבוצים אחרים אולם זה היה תלוי בהסכמת רוב החברים בנושאים אחרים. בהצבעות המאוחרות יותר הצבעתי בעד השינוי כי הבנתי את אלו הזקוקים לפנסיה בהווה.

אני רואה את היתרונות הרבים בהרחבה. הילודה בקיבוץ לפני ההרחבה הייתה כמעט אפס. החברים מתבגרים ומזדקנים. אפשר היה לחיות כבמושב זקנים אבל אלו אינם חיים מלבבים.

ברגע שנכנסה ההרחבה, מספר המשפחות הצעירות והילדים גדלו מאוד וזה שינה באופן משמעותי את הדמוגרפיה של היישוב. בנוסף, זה הביא לחזרה של הרבה משפחות בנים וזה משהו שלא תארנו לעצמנו שיקרה בצורה כל כך משמעותית.

אני רואה את כל התהליך בחיוב היות וזו התפתחות של היישוב.

אמנם זה כבר לא הקיבוץ שחלמנו פעם, אבל גם אנו לא בדיוק כשהיינו צעירים ויפים… וגם העולם  שמסביבנו אינו כשהיה.

 תודה רבה למשה על הראיון המרתק! אני שמחה שיצא לי להכיר את משה מקרוב ולשמוע על פועלו במשך השנים. היינו יכולים לשבת ולדבר עוד כמה שעות בלי בכלל לשים לב…

 

ראיינה: אפרת אפללו