משה קורן – מסע שורשים למרוקו

משה קורן – מסע שורשים למרוקו

האם אתם יודעים למה קוראים למשה קורן – בש'ין?

מקור השם הוא בית שאן, או בקיצור ב"ש שזה ביתשין. לא סתם זכה משה לתואר מכובד זה.

הוא היה אחד משלושת הבוגרים הראשונים של קן השומר הצעיר בית- שאן שיצאו להגשמה בקיבוץ.

 יחד איתו הגשימו ששון ז"ל (שנהרג במלחמת יום כיפור) ותופיק יבלח"א שהצטרפו לגרעין "הראל" והגיעו לדביר ביולי 1960 כגרעין נח"ל.

משה נולד במרוקו בעיר רבט, שהיתה אז תחת שלטון צרפתי, לאב סנדלר ולאמא עקרת בית.

הוא היה בן יחיד עד להולדת אחיו לאחר 13 שנים, סמוך לעלייתם ארצה. הם התגוררו בבית גדול עם חצר רחבת ידים שמזרקת מים במרכזה.

הבית היה ממוקם ב"מלאח" – השכונה היהודית, מעין "גטו יהודי" (בכל עיר במרוקו יש "מלאח").

משה מספר: "עם סיום שנת הלימודים בשנת 1957, כשהייתי בן 12, הגיעו פעילי עלייה מהארץ ואמרו לנו לארוז מיד ולנוע לתחנת הרכבת,

שם עלינו על רכבת שהביאה אותנו לטנג'יר (בצפון מרוקו).

היינו שלוש משפחות והתאכסנו במלון במשך חודשיים, כל תקופת החופש הגדול. הפרידו בין המבוגרים והילדים וחיפשו כל דרך להעלות אותנו ארצה.

אותי הלבישו בגלימה של נער כמורה. עם קבוצת ילדים, ללא הורים, בסירת דייגים חצינו את הים-התיכון לספרד.

בנמל חיכה לנו פעיל עליה והוביל אותנו לבית ספר בכפר ספרדי סמוך לגיברלטר. כעבור שבוע הגיעו גם ההורים.

כעבור עוד שבוע הסיעו אותנו לנמל גיברלטר ועלינו על אוניית נוסעים בדרכנו למרסיי ומשם לחיפה, שיט שנמשך ארבעה ימים.
התישבנו בבית שאן ואז כבר אבא שלי איבד את ראייתו וגם אמא חלתה.

למרות שהייתי קטין, עבדתי במקום אבא ולמדתי לימודי ערב. לאחר שנה הצטרפתי לקן השומר הצעיר שקם בבית שאן וההמשך ידוע."

לפני מספר שבועות יצאו חוה ומשה לטיול מאורגן בן 11 יום למרוקו, עם קבוצה קטנה של 16 מטיילים.

הם חלמו על טיול כזה הרבה שנים, אבל כל פעם היו סיבות לדחייתו.

משה חלם לחזור למחוזות ילדותו, ולמזלו הרב הקבוצה והמדריך התלהבו מהרעיון והם חוו יחדיו את המפגשים המרגשים.

משה וחוה מספרים:

 

 "כבר בשדה התעופה בקזבלנקה התעכבנו בגלל בעיות בקבלת ויזות למרוקו.

שם למדנו את הקוד הבסיסי המרוקני – הבקשיש, כל בעיה תיפתר תמורת תשלום נוסף. את השעון הזזנו שלוש שעות אחורה.

מקזבלנקה המשכנו לרבט השוכנת במערב, לחוף האוקינוס האטלנטי. זכרתי את רבט כעיר אירופאית-צרפתית ומצאתי עיר ערבית טיפוסית,

מלוכלכת ולא מטופחת.

המדריך והקבוצה התלהבו מהרעיון להקדיש זמן לסיור בעיר רבט בשכונת ילדותי.

הגענו ל"מלאח", השכונה היהודית, ומצאתי את הבית שלנו הרוס ומוזנח, ללא מיזרקת המים. כיום גרים שם, בעוני, משפחות של ערבים שירדו מהרי האטלס ותפסו את בתי היהודים שעזבו.
הלכנו לאורך השכונה וראינו את הבתים שהיו של זאב רווח ודוד לוי והגענו לבית הספר בו למדתי, שעדיין פעיל.

הזדהיתי וסיפרתי שהייתי כאן תלמיד, לפני למעלה מ-55 שנים. מנהל בית הספר קיבל אותנו בהתרגשות גדולה ובזרועות פתוחות.

הוא היה מופתע שזכרתי ומצאתי את הפעמון עם שלט בערבית, ואפילו את הספסל והשולחן בו ישבתי.

 בעת ההפסקה נכנסנו לכיתה "שלי" וזכינו להכנסת אורחים נהדרת. כולם התרגשו.
כשעזבנו את מרוקו בשנת 57 עדיין שלטו כאן הצרפתים והכל היה מסודר בנוסח אירופאי, ובכל פינה היתה תמונה של המלך וזה נשאר בזכרוני.

חטפתי שוק מההזנחה סביב.
משם המשכנו לבית הכנסת בו נערכה בר – המצווה שלי, אך הוא היה סגור.
היהודים הגיעו למרוקו אחרי גירוש ספרד והיחסים הטובים עם הערבים נשמרו כל השנים.

 יאמר לזכותו של השלטון המרוקני, שהוא שמר לאורך השנים, על בתי הכנסת ועל בתי הקברות היהודים.
הסבא שלי קבור מעבר לנהר הזורם ברבט ולא הצלחנו להגיע לשם."

ספרו מה עוד מיוחד ומעניין בטיול למרוקו?
חוה ומשה:

"צריכים להיות מוכנים לטיול במרוקו. הנופים יפים אבל הערים מוזנחות. מחוץ לערים יש שכונות פאר.

השווקים כמו בירושלים העתיקה או בעכו, אין קניונים, אבל על כל בית, הכי עלוב, יש צלחת לווין.

הבתים בנויים מבוץ. בטיול ג'יפים בהרי האטלס ביקרנו בבית מבוץ שהיה דווקא מאוד מסודר. אבל בסך הכל העוני רב.
בוקר אחד קמנו בארבע לראות את הזריחה מהרי האטלס, הקבוצה עשתה טיול גמלים בחולות סהרה

ואנחנו טיפסנו את המסלול החולי ברגל, טיילנו בעמק הטודרה הירוק בו זורמים נהרות גדולים (שם נולד ועליו שר הזמר שלמה בר וגם המשפחה של חוה'לה שמיר הגיעה משם), ונסענו לאורך חופי האוקינוס האטלנטי

שם ישנן ערי נופש (שמאחת מהן – מוגדיר הגיעה המשפחה של אסתי קרואני).

טיול השורשים היה תירוץ טוב לפגישה עם משפחת קורן והזדמנות לשמוע מהם מספר מילים על הרגשתם בדביר ההולך ומשתנה.

חוה הגיעה לדביר, עם עוד שתי בנות, לשל"ת והכירה את משה. לאחר השירות הצבאי חזרה לדביר ומאז הם ביחד.

 יש להם שלושה ילדים: דורון, שרון ואימרי, ארבעה נכדים, כלה וחתן וכולם בדביר. האם השינוי היטיב או הרע עמכם?
"לא היטיב איתנו, למרות שהאמנו שאי אפשר ללא שינוי. לא שיערנו שנגיע למצבים כאלה –

הפסקנו לאכול בחדר האוכל כי זה יקר לנו ואיבדנו את הרגשת הבית.

התקציב האישי אמנם גדל קצת אבל ההוצאות גדלו יותר. מה שמפריע לנו זה הפערים הגדולים במשכורות, זה פשוט בלתי נתפס.
התנאים שלי כאישה מתבגרת הורעו. קודם היה לנו דירוג גיל והיום אני עובדת תשע שעות ביום, כי עלי להגיע למיכסת שעות חודשית.
מצב הביניים שאנו נמצאים בו הוא הכי גרוע. אבל איך יתקדמו הלאה אם אין לנו כסף לשלם משכורות כאלה גבוהות?
ולסיום – עדיין יש פה דברים טובים – חיי תרבות וחגים (הודות למושי), מערכת חינוך טובה וחצר לילדים זה הרבה מאוד.

אנחנו שטח מוגן עם מערכת בריאות, מכבסה וקומונה (רק שלא יסגרו אחרת לא תהיה לי עבודה) וזה נותן ביטחון ושקט.

עכשיו רק צריך להתפלל לבריאות טובה." אמן ואמן!
ראיינה: עדה