15 שנים הכינה את ילדי הגן לקראת כיתה א'
ראיון עם אסתר מדוויר
את אסתר אני מכירה מההכנה לכיתה א' בגן עפרוני. אפשר להגיד שכל הורה וילד שהיה בדביר בגן חובה ב- 15 שנים האחרונות, מכיר אותה. אסתר העבירה לילדי גן חובה, שיעורי הכנה לכיתה א', לקראת המעבר לבית הספר היסודי, והשנה זו הייתה שנתה האחרונה בתפקיד. שמחתי מאוד שהיא נענתה לבקשתי להתראיין.
ספרי קצת על עצמך!
נולדתי בעיר מנהיים שבגרמניה, כבת השלישית והצעירה במשפחת כהן (אחות לרות ומרים). כשהייתי בת שלוש, הצלחנו לעלות על האונייה אחרונה שהוציאה יהודים מאירופה לצ'ילה בשנת 1939. המסע באונייה ארך יותר מחודש. בסופו של דבר הרשויות בצ'ילה הסכימו לקבל אותנו.
הגענו לצ'ילה חסרי כל. ההורים עבדו מאוד קשה כדי להתקיים. גרנו בסנטיאגו, עיר הבירה הממוקמת במרכז המדינה.
בצ'ילה למדתי בבית ספר יהודי שבו גם עברתי, מאוחר יותר, הכשרה בסמינר למורים ולגננות במשך שנה. עבדתי בבוקר בגן הילדים ולמדתי אחר הצהריים.
את דניאל בעלי הכרתי בצ'ילה ואנחנו יחד כבר מגיל 17. עלינו יחד לארץ במסגרת גרעין לקיבוץ עין דור. התחתנו בעין-דור בשנת 1956 ושם גם עבדתי בחינוך, במטעים ובגן ירק.
כעבור שנה הגענו כל הגרעין לסמינר בדביר והקיבוץ מאוד מצא חן בעינינו כקיבוץ צעיר ומתפתח בהשוואה לקיבוץ עין דור שהיה קיבוץ ותיק. שתי אחיותי היו פה ולכן החלטנו להישאר ולהיות שותפים להקמה של הקיבוץ. שתי בנותיי, עילית ועינת, נולדו פה בדביר.
החיים פה בדביר לא היו פשוטים ובעיקר היה לי קשה עם הלינה המשותפת. היו לי שתי בנות קטנות שלא יכולתי לתת להן מה שרציתי והיה לי מאוד קשה עם זה.
אחרי שש שנים בדביר, בשנת 1962, החלטנו לעזוב חזרה לצ'ילה. הרגשנו צורך לשנות קצת אווירה ובאמת החיים בצ'ילה היו עבורנו מאוד טובים. עבדתי בבית ספר יהודי כמורה לעברית, היו לנו חיים נוחים וטובים לילדים ולנו וגרנו בדירה קרובה לים. בננו אילן נולד בצ'ילה. גרנו בצ'ילה תשע שנים וקיבלנו מדי פעם מכתבים מהמזכיר וחברים נוספים של דביר שמחכים לנו פה חזרה…
בשנת 1971, אחרי שאבא של דניאל נפטר, החלטנו לקחת איתנו את אמא שלו ולחזור ארצה. ההורים שלי עלו מצ'ילה ארצה ולא הצליחו להיקלט אז החליטו לחזור לגרמניה, כך שגם ההורים שלי עזבו את צ'ילה. בדביר קיבלו אותנו חזרה מאוד יפה וגם אמא של דניאל השתלבה כאן, כך שהחזרה הייתה בסופו של דבר יותר קלה.
איך השתלבת במערכת החינוך?
מיד עם חזרתנו מצ'ילה לדביר, חזרתי לעבוד בחינוך. לימדתי כיתות א', ב' בדביר- כיתות קטנות של עשרה ילדים (רובם היום כבר נשואים עם ילדים).
בשנת 1977 יצאתי לשלוש שנות לימוד חינוך מיוחד, מורה בכירה בסמינר הקיבוצים בתל אביב. ועל אף שיצאתי ללימודים בגיל 40, יותר מבוגרת מכל הבנות הצעירות שלמדו איתי, נהניתי מאוד.
עם סיום לימודיי, עבדתי בדביר כמורה בכיתות א'-ב' ובחינוך מיוחד בבית. לאחר מכן, עם הקמת בית הספר האזורי, התחלתי לעבוד כמורה לחינוך מיוחד ב"ניצני הנגב" בכיתות ה'-ו' עד לפנסיה בשנת 2002. המעבר לבית הספר היה שינוי ושיפור מבחינתי, בגלל הדינמיקה של בית ספר גדול ועבודת צוות.
לאחר שיצאתי לפנסיה בשנת 2002, פנו אליי בבקשה לבנות מערך הכנה לכיתה א'. אמרתי לעצמי שאשמח לנסות. ההכנה מתמקדת בהכנה ללמידה מבחינה מוטורית, גרפית וקוגניטיבית בטכניקה הנקראת פסיכוגרפיה – ציור מודרך וחופשי. אירגנתי לי חדרון עבודה נעים במרכז "מלאך" (כיום מבנה שלדג א'-ב'). העבודה הייתה מאוד נחמדה וקיבלתי הרבה חום ואהבה מהילדים. העברתי את ההדרכה פעמיים בשבוע. עשיתי את זה במשך 15 שנים עד שהחלטתי בגיל 80 לפרוש. הקבוצה הראשונה שאיתה התחלתי אחרי שיצאתי לגמלאות, היום כבר אחרי צבא… עבדתי במשך כל השנים הללו עם לילך הגננת והיה תענוג גדול לעבוד איתה.
לביא בני, מאוד נהנה מהמפגשים האלה איתך. הוא סיפר על המוסיקה הנעימה שהיית משמיעה להם… הייתי שמה לילדים בזמן הפעילות מוסיקת רקע קלסית מרגיעה ושקטה, נעימה ומתאימה גם לילדים. הם מאוד אהבו את המוסיקה. בהתחלה היו לי דיסקים עד שעברתי עם הקידמה למוסיקה ב- USB..
החלטתי לסיים השנה אבל השארתי את כל החומר שלי ואני מוכנה לעזור לכל מי שיבוא להחליף אותי.
ספרי קצת על משפחתך!
יש לי שלושה ילדים שכולם גרים במרכז. כולם למדו באוניברסיטה, בעלי תארים, התקדמו יפה בחיים ומאוד נהנים מהילדים. יש לנו שבעה נכדים – הגדול בן 30 והקטנה בת 11. עילית עובדת בבנק הפועלים, עינת מתורגמנית – מתרגמת סרטים מספרדית לעברית. בני אילן עורך דין. הילדים מאוד משקיעים בנו ויש לנו משפחה פשוט נהדרת. אנו נהנים מאוד מהמפגשים המשפחתיים עם הילדים והנכדים. כולם באים לבקר אצלנו, בעיקר בשבתות ובחופשים. הנכד הגדול שלי, ניצן, מקפיד להגיע פעם בחודש כדי לעזור לנו לתחזק את הגינה והבוסתן.
דניאל היה בן 80 והמשפחה ערכה לו חגיגה יפה ומרגשת. אני אהיה בת 80 בעוד חודש ואני כבר מתרגשת.
מה אתם עושים בשעות הפנאי?
אנחנו מאוד נהנים מהפעילויות של הבית החם, שרה'לה פשוט מדהימה בדאגה ובאירגון.
יש לנו חוג ברידג' ואנחנו משחקים פעם בשבוע. כל יום אחה"צ יש פעילות של המועצה – הרצאות שונות טובות מאוד בנושאים שונים. כל אחד בוחר למה ללכת, וישנם הרבה מאוד חוגים מעניינים. בחופש יש פעם בשבוע תוכניות מעניינות. בשנים האחרונות נסענו לטיולים בחו"ל. בארץ, כל חודש מטיילים יחד עם אילן ברוש המדריך המקסים.
אני אוהבת מאוד לקרוא וגם מאוד אוהבת להקשיב למוסיקה קלסית.
בנוסף אנחנו מאוד אוהבים להשקיע בבית ובבוסתן הקטן שיש לנו ליד הבית. אנחנו גרים בבית שלנו מ-1984, אבל בהתחלה היה חדר של 42 מ"ר, מאוד קטן. עם השנים, הוסיפו לנו חדר מחשב וחדר שינה.
יצא לכם לחזור ולבקר את השורשים שלכם?
מאז שעזבנו את צ'ילה וחזרנו ארצה, חזרנו לבקר שם כבר חמש פעמים. טיילנו הרבה עם חברים יקרים- בארגנטינה בקרחונים, מקסיקו, ברזיל ובצ'ילה. נפגשנו הרבה עם חברים טובים שלנו שעדיין גרים בצ'ילה.
בנוסף, הוזמנו ע"י עיריית מנהיים בגרמניה יחד עם כל היהודים שעזבו לפני המלחמה. כך שיצא לי לבקר גם בעיר ילדותי. קיבלו אותנו מאוד יפה. שילמו לנו את כל הביקור – טיסה, מלון, טיולים וכו'. היינו חמישה ימים בברלין ואח"כ נסענו למנהיים והיה פשוט מקסים.
ולסיום, מה את חושבת על השינוי העצום שהקיבוץ עבר בשנים האחרונות?
אני הייתי בעד השינוי. יחד עם זאת, רציתי שדברים מסויימים כגון החינוך, הבריאות, והתרבות יישארו כמו פעם. רציתי מאוד שנשמור את כל הדברים היפים שהיו: אווירת הביחד, האכפתיות אחד מהשני, הפעילויות המשותפות בחגים.
תודה רבה רבה לאסתר על הראיון! עד היום כשאנו צועדים בשבילים אני רואה ושומעת ילדים קוראים בשמה וזוכרים לטובה את השיעורים המהנים. תודה לך גם על שהיית חלק מההקמה של הקיבוץ הנפלא שאנו גרים בו וגם אנחנו מקווים שנמשיך לשמור על הביחד ועל הדברים הטובים והמורשת שהנחלתם פה.
ראיינה: אפרת אפללו