כמו חדר מספר 4 בקוביות הירוקות, כמו נפתלי ועדן, כמו קיבוץ דביר, יכול להיות שם קוד של עשיה חברתית, נתינה ורוחב לב.
אלא שמאחורי הקול הלבבי של אילנה והדאגה לשלומנו, מאחורי ההצעה של נפתלי לכביסה, מאחורי נהג הרכב שעצר וחזר רק כדי להראות לנו את הכיוון לחדר, ומאחורי החדר הנעים והשמור היטב,
עומדים אנשים וקיבוץ שלם שאומר: אכפת לי.
תודה רבה שנגעתם.
אורית ואודי שפירא מרעות, שביליסטים.