ראיון על בד קנבס עם איריס בן הרוש

ראיון על בד קנבס עם איריס בן הרוש

"הבית שלי הוא חלק מקהילה של אנשים נעימים"

לפני כשבועיים איריס ואריה בן הרוש חגגו 24 שנות נישואים. הנתון מובא כאן לא מפני שמדובר בריאיון זוגי רומנטי, אלא כי חתונתם היתה אירוע שנחרת אצל כותבת שורות אלו כזיכרון מכונן וראשון מאיריס. זה היה מפגן ראווה מרשים (בטח בקיבוץ בראשית הניינטיז) שכלל גרנד פינאלה בהליקופטר, הרבה לפני שהילדה בר רפאלי ידעה מה משמעות הביטוי "חתונה גרנדיוזית".

"כל הפדיחות האפשריות קרו בחתונה הזאת, אבל כמו שאומרים, אין פירסום רע, כי ככה כולם זוכרים את החתונה הזאת עד היום", איריס צוחקת. "שוקי הביא לנו גמל כמתנה והוא צריך לרדת את המדרגות לבריכה, כשאנחנו רוכבים עליו. בחזרות לא היתה בעיה, אבל בחתונה הגמל נבהל מהתאורה ומהאנשים, עמד על המדרגות ולא זז, אני יושבת עליו עם שמלת כלה ואריה מאחוריי, והגמל מתחיל ללכת אחורה. אחי חשב שאעוף לתוך הסלעייה. אחר כך התחיל לרדת גשם, באמצע מאי, האורחים הסתתרו מתחת לגגונים שבבריכה". כשהגשם פסק הגיעה האטרקציה המרכזית: הליקופטר שנחת על הדשא שבין חדר האוכל לבריכה ואסף את החתן והכלה – מתנת הפתעה מאליעזר (אחיו הגדול של אריה). "אז ההליקופטר יורד וכל הכלים החד פעמיים של האוכל עפו לתוך הפנים של הצוות שחיסל את החתונה", איריס מסכמת בצחוק.

מאז עברו כמה שנים, איריס ואריה הקימו משפחה (שכוללת שלושה כלבים וחתול). והם גרים בהרחבה, בבית גדול ומעוצב לעילא שתמונות שאיריס ציירה מעטרות אותו. איריס מטפלת באמנות ועובדת במרכז מתי"א בבאר-שבע, לומדת בשיטת סאטיה שעליה נרחיב, ואם למאיה (23), יעל (18) ויהונתן (12). "תמיד הרגשתי סוג של אאוטסיידרית בתוך הקיבוץ ואף פעם לא התערבבתי יותר מדי עם הקהילה וחשבתי שזאת הזדמנות טובה שיכירו אותי", היא מסבירה מדוע הסכימה להתראיין.

הנה הפרטים הטכניים: בת 51, ירושלמית במקור, ילדת סנדוויץ' בין שני בנים. את אריה הכירה דרך גלעד שני, שהיה בן זוגה בצבא. שלוש שנים אחרי הפרידה, איריס טסה לארה"ב וביקרה שם את גלעד, פגשה את אריה שהיה איתו ומאז השניים יחד. "הייתי בת 24, חזרנו לארץ, גרנו קצת בירושלים וקצת בתל אביב ובאנו לקיבוץ, שזה תמיד היה החלום של אריה. יצא גם שהחלפנו את אליעזר שעזב ואפילו קיבלנו את תא הדואר שלו".

-בתור עירונית, איך היתה ההתאקלמות שלך? היית בהלם?

"זה היה שוק, אבל במובן החיובי של המילה. בגלל הפרעות הקשב שלי, העיר היתה לי קשה ומסובכת, ופתאום הגעתי הנה ונכנסתי לעבודה בחינוך (גן "עפרוני" לשעבר) ופרידה הגננת קיבלה אותי ברוך ובהערכה וזה היה נעים מאוד. היו קטעים מצחיקים, למשל כשנתנו לי נעליים לעבודה. אמרו לי ללכת לסנדלריה. בירושלים מתחת לבית שלי היה סנדלר זקן שתיקן נעליים וזה מה שהכרתי. ואז עברתי ליד אסתי קרוואני (שהיתה אז א. סנדלריה) ושאלתי אותה איפה זה והיא אמרה לי 'פה'. הייתי בשוק, שאלתי אותה "מה, את הסנדלרית?!" ואז ראיתי חנות נעליים קטנה כזאת… או השפה המקומית, שמאוד משמעותית כשאתה בא ממקום אחר. למשל, שאומרים "לחסל ארוחה". מה זה לחסל?! זה הפחיד אותי. מה, מחסלים פה מישהו? או שקראו לקקי "בבה", שזה "תינוק" בצרפתית. או 'מוסד', שזה בכלל… וגם היה שוק לטובה מבחינת מזג האוויר. היום כבר חם לי בקיץ בדביר ונורא קשה, אבל כילדה בירושלים בחורף היה לי קר כל כך ואפור כל הזמן. וכאן זה היה מאוד ענייני: יורד גשם, נגמר הגשם, מתפזרים העננים ויוצאת השמש. השמיים כחולים, אוויר נעים, הצמחייה זוהרת. זה היה נהדר".

בזכות פרידה, איריס התאהבה במקצוע  ("ראיתי איך שהיא מכבדת ילדים ועובדת איתם כל כך יפה") ועבדה שש שנים בגן. כשמאיה נכנסה לגן, יצאה ללימודי תואר ראשון בהוראת האמנות במכללת קיי, אז הייתה גם בהיריון עם יעל. בשנה לאחר מכן לימדה אמנות ב"ניצני הנגב", והבינה ש"זה ממש לא בשבילי". היא למדה לתואר שני בטיפול באמנות בלזלי קולג' ("מאוד מאוד נהניתי") וסיימה ב-2009.

-את הסטאז' עשית בביה"ח הפסיכיאטרי בבאר-שבע ובאברבנל. נשמע קשוח.

"זה קשוח, אבל בסופו של דבר 'אנשים הם אנשים הם אנשים'. כשאתה מכיר את המטופל, המחלה 'יורדת' ממנו. למדתי המון. היה לי מקרה של סכיזופרן קשה שרצה שאלמד אותו לפסל איש מחמר. הדרכתי אותו והוא חיבר את הידיים לראש ואת הרגליים חיבר כך שהן יוצאות מהכתפיים. במילים אי אפשר היה להבין אותו, אבל דרך האמנות הבנתי איך הוא תופס את עצמו ואת הגוף שלו, כי סכיזופרניה היא ממש התמוטטות של הנפש. הוא אהב את פינוקיו ועבדנו דרך זה, על בנייה של הגוף של פינוקיו, כולל עמוד שדרה מאוד חזק עם מסמרים וקרשים. זאת דוגמה לטיפול באמנות באופן לא מילולי, שנוגע במיוחד לילדים ולחולים".

-למרות אהבה רבה לדביר, יצאתם קצת מאוחר יותר לפסק זמן מהקיבוץ.

"בשנה בה סיימתי ללמוד אבא שלי נפטר, וזאת היתה ממש מכה. אמרתי שהחיים נגמרים בסוף, ושאם אני רוצה לעשות משהו – אעשה אותו עכשיו. היה לי חלום לגור ליד האחים שלי, וב-2011 עברנו ליהוד לשנתיים. זה היה ממש כיף, פרצנו את הגבולות של הקיבוץ. לפעמים את שוכחת שהגדר של הקיבוץ היא לא הגדר של העולם. למדתי שאני טיפוס סתגלן ומצד שני ידעתי שאחזור לדביר. באותה תקופה בנינו בדביר, ובתחילת 2013 חזרנו לבית גדול ומאוד נוח. באתי להרחבה ופתאום ראיתי המון משפחות ואנשים שאני לא מכירה ומאוד שמחתי, אני חושבת שזה הכניס הרבה דם צעיר לקיבוץ".

-את רוצה להרחיב את עיסוקך גם לטיפול במבוגרים. ספרי קצת על זה.

"ראיתי במשך השנים שטיפול באמנות מרתיע מבוגרים, שחושבים שבשביל זה הם צריכים להיות מוכשרים או יצירתיים – הנחות שצריך לנפץ. אבל בגלל הרתיעה הזאת והמחשבה לפתוח קליניקה שיבואו אליה גם מבוגרים לטיפול בשיחה, מצאתי את שיטת סאטיה שמסתמכת על חינוך ופילוסופיה, ויש בה אמונה רבה במסוגלות של האדם לפתור את בעיותיו בעצמו, כל עוד מספקים לו מרחב שקט ומוגן. המטפל אמור לתת את המרחב הזה דרך חוויה חיובית. יש בשיטה הזאת הקשבה עמוקה והיא פרקטית. בתחילת השנה הבאה אני מתכוונת לפתוח קליניקה שבה אטפל גם באמנות וגם בשיטת סאטיה".

-מה עוד את רוצה שידעו עליך?

"מאוד חשוב לי לבטא את עצמי דרך עשייה. אני מציירת לא רק על קנבס, אלא על כל מיני פורמטים כמו אבנים ועץ. אני מפסלת הרבה בחול ים. יש ציור שציירתי בפלסטלינה, פורטרט של אבא שלי ז"ל, שנה אחרי שהוא נפטר. נורא התגעגעתי אליו ורציתי שוב לגעת בו והרגשתי שאם אצייר בשמן, המכחול 'יפריד בינינו', אבל העבודה עם הפלסטלינה איפשרה את זה, כאילו לגעת בו. חשוב לי שיהיה מעניין בחיים ותמיד יש לי waiting list של דברים שאני רוצה לעסוק בהם. גוף, נפש ותודעה מתחברים אצלי מאוד חזק, אבל זה שונה לגמרי מרוחניות. אני לא בניו אייג'".

-נשמע שבאופן כללי את אדם מבסוט.

"אני אוהבת את החיים שלי מאוד, אני חושבת שהם מעניינים. אני אוהבת את המשפחה שלי. לפני שנה אריה ואני עשינו קורס צלילה ואנחנו לומדים שייט. אריה כבר סקיפר. אנחנו הרבה בתל אביב, שטים וזה כיף. יש משהו שאני מאוד אוהבת בקשר שבין העיר והמרכז, לחזרה הביתה כשהבית שלי הוא חלק מקהילה של אנשים נעימים".

ראיינה: עומר טל

השארת תגובה