עומר טל

ראיון עם עומר טל מעיתונאית – למדריכת פילאטיס / מתל-אביב – לדביר . 

את עומר הכרתי לראשונה כמדריכת פילאטיס מכשירים בסטודיו המקומי "פילאטיס נטו" של נואית עמרי-לוין. אני חייבת לומר שעברתי תהליך מדהים מאז שהתחלתי להתאמן אצל נואית ואצלה. שמחתי מאוד כשהסכימה להתראיין, ומסתבר, תוך כדי שיחה, שכאשר עזבה את הקיבוץ בשנת 2003, דגן ערך איתה ריאיון פרידה ל"דבירבורים" ולכן יש פה ממש סגירת מעגל.

ספרי קצת על עצמך!

"נולדתי בדביר לורד ופיני טל. יש לי עוד שלושה אחים ועוד 'חצי אח' שהיה ילד חוץ, דניאל דגן. אחותי הקטנה קרן גרה בשבדיה ועובדת בעיצוב "חוויית משתמש בסביבה דיגיטלית", אחותי ­­לוטם גרה בקיבוץ נחשון והיא פסיכולוגית קלינית, ואחי גבע גר בתל אביב, בהשכלתו מהנדס ביו-טכנולוגיה ועובד בתחום.

גדלתי בדביר ואחרי הצבא חייתי פה בתקופה בה למדתי במכללת ספיר לתואר ראשון בתקשורת ועיתונות. באמצע פברואר השנה חזרתי לקיבוץ עם המשפחה שלי".

איך הגעת לתחום?

"תמיד אהבתי לקרוא. אומנם לא אהבתי שיעורי ספרות, אבל בדיעבד, כשכבר עבדתי בעיתונות הארצית, נזכרתי שהיה לי מורה שאמר שאני צריכה להיות עיתונאית. בזמנו לא לקחתי אותו ברצינות, אבל כשהגיעה ההחלטה ללמוד, רציתי לבחור תחום שיעניין אותי ולא הקדשתי מחשבה לתעסוקה או לעתיד.

בזמן הלימודים הייתי עורכת העיתון של המכללה, ומיד בסיום התואר העורך שעבד איתי מטעם הסגל חיבר ביני לבין שבועון "עכבר העיר" שחיפש מפיקה. "עכבר העיר" היה אז עיתון מודפס וכולם – קוראים, מפרסמים, יוצרים ובליינים – סגדו לו ובאמת התייחסו אליו בכל הארץ כאל התנ"ך של הבילויים. הרבה כבוד הגיע עם הג'וב. העידן הדיגיטלי כבר היה בראשיתו, אבל חיפוש אינפורמציה אונליין עדיין לא היה אופציה, הימים היו טרום ימי גוגל, עבדנו הרבה עם פקסים ועם צילומים פיזיים מארכיונים. היו מסמכים שהיה ממש צריך להקליד כי הם נכתבו ביד ואלו רק כמה דוגמאות".

מדובר בעבודת חלומות, בטח בשביל מי שרק סיים את הלימודים.

"על פניו זה נכון, אבל זאת היתה עבודה מאוד קשה ותובענית, ואני לא מאחלת לעצמי לחזור למשהו דומה. הייתי אוכלת מעל המחשב וחייתי במערכת העיתון, והכל היה כרוך בסטרס מטורף. כיליתי לגמרי את מאגרי המולטי-טאסקינג שלי ומאז אני כבר לא מסוגלת לעשות שני דברים או יותר בו זמנית, כמו שצריך. מה שכן, אחרי חצי שנה התחלתי ליהנות מהמעמד ולבלות, והרבה. זה היה בית ספר מעולה שהניב המון קשרים והסביבה היתה צעירה ומלאה באנשים מבריקים ומוכשרים כמו דודו גבע ז"ל, שזכיתי לעבוד איתו הרבה. אחרי שנה וחצי מיציתי, התפטרתי וטסתי בפעם השנייה להודו. במשך ארבעה חודשים הייתי בגואה, טיילתי בבקרים לאורך חוף הים, הכנתי מוביילים מצדפים ובעיקר נרגעתי מהחיים הקודמים שלי. זה היה בשבילי כמו קיבוץ-הבראה. המשכתי לטייל ואחרי שנה חזרתי לישראל".

מה עשית לאחר הטיול?

"ידעתי שאני רוצה לחזור ולעסוק במקצוע אבל הפעם להיות עיתונאית ועורכת. חזרתי לתל אביב ושכרתי דירה עם אחותי הקטנה בפלורנטין. התחלתי לנקות בתים ולחפש עבודה, ולא התפשרתי. נכנסתי לקבוצת "מעריב" ומאוחר יותר התקדמתי לתפקיד סגנית עורכת מגזין 'את'. הייתי בת 30. היינו צוות מנצח של ארבע עורכות ואני הייתי אחראית על תחום האופנה והטיפוח וכתבתי על מה שעניין אותי והרבה על עיצוב. אני יודעת שלעיתונות נשים יש תדמית שלילית וריקנית, אבל עשינו עיתונים מגניבים, שיקיים ועם הומור, ולא מעט דבירניקים היו מקבלים ממני לפעמים מגזינים בדואר. גם זאת היתה עבודה עם הרבה סטרס, והשראה או מוזה הן בטח לא משהו שמחכים לו בישיבת לוטוס ונשימות עמוקות. בחגי תשרי, בפסח ובסילבסטר כל מי שמכיר אותי ידע שאי אפשר להשיג אותי. ועם זאת, העבודה הייתה נפלאה וחד פעמית, עם המון חופש יצירתי. פגשתי וראיינתי אנשים מוכשרים מאוד, צרכתי המון תרבות, למדתי על נושאים שונים דרך כתיבה ועריכה, טסתי לחו"ל, נחשפתי למיזמים. ערכתי ב"את" מ- 2008 ועברתי למגזין "סגנון", עד סוף 2012.  מעולם לא קמתי עם שביזות יום א' לעבודה, זאת האמת".

אז למה עזבת?

עיתון "מעריב" בדיוק עבר ידיים ועתידו היה מעורפל, ולא בפעם הראשונה. היו הפגנות של עובדי העיתון, הרבה בלגן, גלי עזיבה ופיטורים מסיביים, וחשבתי שזה זמן נכון בשבילי ללכת, למרות שממש לא ידעתי לאן. ראיתי מה המחיר שהרבה אמהות משלמות כשהן רוצות להישאר בתפקידים בעלי השפעה מהסוג הזה, ולא רציתי. בנוסף, קשה להישאר בשפיץ של הפירמידה אם לא חיים במרכז הארץ. תל אביב נהייתה מאוד יקרה ופחות ידידותית בשנים האלו, והיה אפשר להרגיש את זה בהרבה אספקטים. זה כבר לא היה בשבילי והתחיל תהליך הדרגתי של יציאה מגוש דן".

איך הגעת לפילאטיס?

"היה לי ניסיון של עשר שנים כמתעמלת פילאטיס מזרון במכוני כושר בתל-אביב. אהבתי את זה מאוד והייתי ממש רצינית. פילאטיס זה חלק מהותי ממני, הרבה לפני שהוא הפך לעבודה. מבחינתי זה  אורח חיים ולא רק אימון ספורט או טכניקה להקל על כאבים ולעצב את הגוף (בלי לזלזל, כמובן), ואני חושבת שהרבה אנשים שמתרגלים פילאטיס לאורך זמן יודעים למה אני מתכוונת. באותה תקופה היה לי זמן והחלטתי לעשות קורס מדריכים. הייתי כתבת זמנית בשבועון 'לאישה' ועשיתי את הדברים במקביל".

איך היה המעבר ממתעמלת למדריכה?

"אני אוהבת להדריך. בצבא הייתי מדריכת שריון, אבל בזה הסתכם הניסיון שלי וכמובן שזו צורה שונה לגמרי של הדרכה. התחלתי כמדריכה פרטית וכממלאת מקום במכונים במרכז. כשנה אחרי הלידה של בני עמוס עברנו לגור בדביר".

ואיך השתלבת בהדרכת פילאטיס בקיבוץ?

אמא שלי התחילה להתעמל בפילאטיס מכשירים אצל נואית והתאהבה מיד, והמליצה לי לעשות קורס. בזכותה, לפני שעברנו לדביר, התחלתי ללמוד בקמפוס "שיאים", באוניברסיטת תל אביב, וזה היה אחד הדברים היותר טובים ונכונים שעשיתי. במקביל עשיתי הסבת אקדמאים לתעודת הוראה בסמינר הקיבוצים. אחרי הקורס הגיע תור הסטאז', שאת חלקו השלמתי אצל נואית ובסופו התחלנו לעבוד יחד".

הייתי אומרת שזה שינוי משמעותי מאוד מהעבודה כעיתונאית.

"גם ההדרכה וגם ההוראה שמו אותי בפרונט. כעיתונאית ועורכת, רוב העבודה הייתה במיילים, טלפונים, ישיבות עריכה ועבודה מול המחשב. אין ספק שזה שינוי מאוד משמעותי ומבחינתי בשתי העבודות הנוכחיות יש הרבה יותר משמעות ואפשר להגיע לאנשים, לראות את ההשפעה עליהם ולעשות טוב. כשמישהי אומרת לי שמאז שהיא התחילה להתאמן אצלי לא כואב לה הגב התחתון, או שאני רואה שיפור בדימוי הגוף של מתאמנת, זה סיפוק אדיר. שלא לדבר על הוראה – איזה מקצוע יותר חשוב מזה? המתאמנים בסטודיו בדביר ובסטודיו החדש בשובל (גם הוא של נואית) מקסימים והאווירה מצוינת. יש לי גם קבוצת פילאטיס מזרון קטנה ומאוד כייפית פעמיים בשבוע בשעות הערב, כאן בדביר, ומי שמעוניינת להצטרף מוזמנת לשיעור ניסיון. אני גם מאוד רוצה לפתוח קבוצה לגברים. לרובם יש דימוי מאוד לא נכון של השיטה, והיא מתאימה להם הרבה יותר ממה שהם חושבים. פילאטיס הרי התחיל בתור אימון צבאי לגברים".

ספרי קצת על העבודה כמורה. היא לא מאוד שיגרתית.

"במסגרת סטאז' בן שנה שתעודת ההוראה מחייבת, הגעתי לבית ספר תיכון "אלנור" ביישוב הבדואי חורה. המטרה שלי היא לשפר – דרך לימודי תקשורת – את העברית המדוברת של כיתות י' וי"א במגמות כימיה, ביולוגיה ותוכנה. אלו תלמידים שבית הספר מייעד ללימודים גבוהים בישראל, וברור שחשוב מאוד שתהיה להם עברית טובה. העבודה מאתגרת, אני המורה היחידה בתיכון מהמגזר היהודי ובעניין הלימודים עצמם – צריך לחשוב 'מחוץ לקופסה' ודרושה יצירתיות ויכולת אילתור, לפחות בתור התחלה".

איך זה ללמד שם?

"התיכון נחשב לטוב מאוד, ומההתרשמות הקצרה שלי האווירה שם רגועה וסימפטית כמו שלא ראיתי בעבר. הילדים חמודים מאוד, חדים וחכמים ויש כבוד למורים ולמחנכים, שהרבה מהם צעירים. כיתת י"א שמתגברת תוכנה, ביולוגיה וכימיה במקביל, אגב, מורכבת רק מבנות, ואין לי ספק שחלקן יגיעו רחוק. יש משמעת שאי אפשר לפספס ועם זאת – ההתנהלות של הילדים מול המורים נינוחה. הצוות כל כך נחמד וקיבל אותי יפה ובאמת אכפת להם שהילדים יצליחו. המורים מבינים את חשיבות התפקיד שלי וכל זה מאוד לא מובן מאליו. גם בחדר המורים נעים, ומי שמכיר וזוכר איך זה להיות שם בשנה הראשונה, יודע שזה די נדיר. מבחינתי חלק מהעבודה שלי זה גם להעביר את ההתרשמות החיובית הזאת".

איך הייתה החזרה לקיבוץ אחרי כל כך הרבה שנים?

"הקיבוץ שונה וגם אני שונה ממה שהייתי כילדה וסטודנטית. כיף לגור ליד חברי ילדות וליד הסבים. כיף שאין תור של קילומטר לנדנדה במגרש משחקים ושהצוות של גנון 'זית' מסור וחם והכל ידידותי ונעים. אחרי הרבה שנים בתל אביב אפשר בקלות לראות את היתרונות. אני משתדלת להזיז את האוטו כמה שפחות ומאוד נהנית ללכת מסביב לקיבוץ. קיבלו אותי פה מאוד יפה אחרי היעדרות של 13 שנה".

ואני שמחה שעומר חזרה לקיבוץ (על אף שכלל לא הכרתי אותה קודם J), ומודה לה מאוד שהסכימה להתראיין. בתור מתעמלת פילאטיס יחסית צעירה, בהחלט עברתי שינוי במודעות שלי לגופי ואני ממליצה בחום רב לכל מי שחשוב לו לדאוג לעצמו, להתנסות בפילאטיס מזרון או מכשירים ולראות את השינוי העצום שיכול להתחולל.

ראיינה: אפרת אפללו