"מביטים אחורה בחיוך וקדימה בתקוה שיהיה יותר טוב"
ראיון עם עידית ואריה רודולף
במשך הרבה זמן לא ראיינתי משפחה ותיקה מהקיבוץ וכשאריה ועידית הסכימו להתראיין הגעתי בשמחה. לפעמים אנחנו שוכחים שאת הקיבוץ שבו אנו גרים הקימו אנשים בשתי ידיים והם אלו שיצרו עבורנו את האפשרות לחיות פה. כשישבתי עם אריה ועידית הרגשתי שחזרתי 60 שנים אחורה והפלגתי במסע הזמן לימים של אחרי קום המדינה בהם הגיעו חלוצים ציונים לישראל ממדינות רבות בעולם והפריחו את השממה.
ספרו איך הגעתם לקיבוץ דביר!
עידית: הגענו לדביר בשנת 1954 כשהקיבוץ היה בן שלוש, כלומר אנחנו פה כבר 61 שנים.
בצ'ילה היינו חברים בתנועת ה"שומר הצעיר". בשנת 1949 אריה נשלח לישראל למכון למדריכי חוץ לארץ במטרה ליצור גרעינים שיעלו ארצה. הוא גר בישראל במשך שנה – חצי שנה בירושלים וחצי שנה בקיבוץ כדי להכיר מה זה חיי קיבוץ ולהעביר ידע לתנועה. בתקופה הזו עדיין לא הכרנו. אני הלכתי לתנועת דרור של הבונים שהייתה שייכת לאחדות עבודה. (דרור היה שייך לקיבוץ המאוחד מאחדות העבודה, והשומר הצעיר היה שייך לקיבוץ הארצי).
אני נולדתי בעיר קטנה בצ'ילה ואריה הגיע מסנטיאגו. במקור הוא נולד בארגנטינה וגר שם עד גיל 10 עם משפחתו ברוסריו. לאחר מכן המשפחה עברה לצ'ילה.
מדוע?
אריה: ארגנטינה פתחה שעריה לעולים מאירופה והם הגיעו בהמוניהם. עם הזמן נהיה צפוף והיה קשה למצוא עבודה ואז המליצו לאנשים לעבור לצ'ילה. אבי נולד בפולין והוריה של אימי הגיעו לארגנטינה בתקופה של הברון רוטשילד שתרם הרבה מאוד כסף על מנת שיהודים יצאו מהארצות האנטישמיות – כמו רוסיה ואוקראינה.
איך הכרתם?
אריה: בתור בחור צעיר הדרכתי בתנועה והגעתי לעיר נמל בצ'ילה כדי להדריך שם. עידית גרה בזמנו קרוב לעיר והייתה מגיעה לשם לתנועת הבונים שם גם היה קן של השומר הצעיר, ממש באותו הבנין.
עידית: חיפשתי את המפגש של הבונים ונכנסתי בטעות למפגש של השומר הצעיר. ואז יצאתי. אח"כ סיפרו לי שאריה שאל את החניכים: "מי זאת?" אמרו לו שאני מהבונים. ואז הוא שאל: "איך נתתם לבחורה כזאת להיות בהבונים?"
לאחר מכן נפגשנו כמה פעמים בכל מיני סיטואציות ובסופו של דבר התחברנו והתחתנו.
אריה: כשהגעתי פעם ראשונה לארץ ב- 49', זה היה מיד אחרי הקמת המדינה. אחרי שחזרתי לצ'ילה בסיום התקופה אמרתי לעצמי: אני עוד אחזור לארץ ישראל עם אישה ומזרון… למה מזרון? כי המזרונים בארץ באותה תקופה היו דוקרים ולא יכולתי לישון עליהם ולכן החלטתי שבלי זה אני לא עולה לארץ.
התארגנו לעלות לארץ קבוצה גדולה מאוד- גרעין ד' של השומר הצעיר, חברה בגילאים 20.
עידית: המשפחה שלי הייתה משפחה קטנה – אחותי, אני ואבי, והיה לי קשה לעזוב אותם. אבל האהבה עם אריה פרחה והקבוצה התארגנה לעלייה וכך החלטתי להצטרף אליהם. עלו איתנו מצ'ילה גם 13 ילדים בלי הוריהם – עליית הנוער הראשונה מצ'ילה. ההורים אמרו שיבואו אחריהם. גודל הקבוצה היה כ-40 איש. יצאנו מצ'ילה באוניה לאוקיינוס השקט ודרך תעלת פנמה עברנו לאוקיינוס האטלנטי. לקח לנו חודש ימים להגיע לאיטליה. במהלך המסע היה לנו שבוע וחצי שלא ראינו כלל חוף. האוניה בה הפלגנו הייתה אוניה איטלקית, ואנחנו היינו במחלקה שלישית ליד דודי הקיטור, חברה צעירים מלאי התלהבות. כל יום על הסיפון למדנו עברית. אני לא ידעתי כלל עברית – זה היה סינית בשבילי, לעומת אריה שכן ידע.
אריה: באיטליה נסענו ברכבת מגנואה לנאפולי ושם עלינו על אוניה ישראלית שנקראה "קדמה" לארץ ישראל.
עידית: הגענו ארצה בחודש מאי. הגרעין הצ'יליאני שהגיע שנה לפנינו ב- 1952, בא לקבל אותנו, ביניהם היו קיקה וגד (שגרים בקיבוץ עד היום) ועוד חברה שחלקם שנפטרו וחלקם עזבו את דביר. החבר'ה הכירו את אריה וצעקו לו כשהגיע: "תראה לנו את אשתך!".
אריה: הגענו במשאית פתוחה מחיפה ביום שקיבוץ בית קמה (שנקרא בזמנו "ספיח") חגג יום הולדת חמש. החברה של דביר היו מוזמנים לחגיגת יום הולדת ולכן השאירו אותנו כבר שם עם המזוודות והכל. ראינו הצגה בעברית ורק אני הבנתי. כולנו היינו עייפים ונרדמנו על ספסלי העץ. כשההצגה הסתיימה אמרו לנו שנוסעים הביתה על טרקטור עם פלטפורמה. העמסנו את כל הציוד שלנו ונסענו בדרך עפר (לא היה אז כביש מסודר), דרך בה בקיץ התמלאנו באבק ובחורף הנעליים היו משתכשכות בבוץ.
נתנו לנו חדר קטן בצריף, ושני ארגזי תנובה עם וילון ששימש ארון בגדים. היה קנקן למים קרים. המקלחות היו בפחון אחר. השירותים היו "בול קליעה".
קבלת הפנים שלנו הייתה יוצאת מן הכלל. ועדת קליטה אירגנו לנו חדר טוב עם מיטה זוגית כי היינו הזוג הנשוי היחיד שהגיע. החדר היה נקי ומסודר עם שמיכות ומעל המיטה היו תמונות והיה נהדר.
הגענו לקיבוץ שבו הכל היה משותף, כולם היו שווים, לא משנה איזה תפקיד עשו או כמה זמן היו בארץ. הגענו עם הרבה מאוד רכוש וחלקנו את הכל עם כולם. מכיוון שאני הייתי קצת "בורגנית" והיו לי גם עגילים וטבעת, לא ביקשו אותם ממני. אבל כשכל זוג מהקבוצה התחתן השאלתי להם את טבעת הנישואין שלי בעת שנסעו לרבנות בבאר שבע…
מבחינת העבודה בקיבוץ, לא ידענו מה בדיוק אנחנו עושים. לקחו אותנו לאיפה שהיה צורך. היינו כמו פקק (סותמים חורים…).
עידית: בגלל שלא הייתה לי שפה שמו אותי במטבח לבשל והבישול היה על גז עם סירים ענקיים. קיררנו את המים בתוך כדים שהיו שייכים לרפת בתוך מקרר שהיה במטבח, והסחיבה שלהם הייתה עבודה פיזית קשה.
אריה: הספקתי להיות בקיבוץ חודשיים ואז גייסו אותי לצבא. שירתתי בצבא במשך שלוש שנים כאשר הטירונות נמשכה שנה וחצי.
עידית: בסוף שירותו הצבאי של אריה נכנסתי להריון עם הגר. עבדתי במטבח תקופה ארוכה עד שלמדתי את השפה. בהתחלה למדתי עברית משמיעה ואח"כ יצאתי לאולפן בירושלים למשך חודש ימים. כשחזרתי נכנסתי לחינוך. עבדתי הרבה מאוד שנים בחינוך בדביר – בגנים ובפעוטונים עד שהחלטתי שאני רוצה לעבוד עם גילאים אחרים. עברתי לעבוד במוסד החינוכי מבואות הנגב, כמטפלת מחנכת של קבוצות. בתקופה ההיא הילדים גרו בפנימיה בלינה משותפת. התפקיד של המטפלת היה להעיר את הילדים (שהיו בכיתות ז',ח',ט',י'), להכין להם תה, לשמוע מה איתם ולדאוג שיהיו מוכנים ללימודים. אח"כ הייתי דואגת שהבית יהיה מסודר, אך בעיקר היה חשוב שאהיה בתוך העניינים של כל אחד מבחינה חינוכית. היו לי הרבה שיחות עם הורים. כמה פעמים בשבוע היינו עושים להם פעולות בערבים כך שהייתי חוזרת הביתה מאוד מאוחר. למחנכת מטפלת הייתה משמעות רבה בחיי הנערים.
אריה: אחרי שהשתחררתי, חזרתי לעבוד בדביר בפלחה עם הטרקטורים. כתוצאה מבעיות באוזן נאלצתי לצאת מהפלחה ולעבור לעבוד במטע. אז המטעים נחשבו הטובים בנגב והאפרסקים היו הכי טובים בכל האיזור. אחרי יום העבודה היינו נוסעים עם הפירות לשוק הסיטונאי בתל אביב וגם לבני ברק. איך שהיו רואים את הטנדר של דביר היו רצים לקנות את הסחורה שלנו. המרכז של המטעים היה אמנון וגנר.
בנוסף, הייתי פעמיים בשליחות של התנועה במשך שלוש שנים בתל אביב. הייתי אחראי לחלוקה של המתנדבים שהגיעו מחו"ל לקיבוצים. במידה והיו בעיות בקבוצות הייתי צריך לבוא לשדה התעופה לטפל בעניינים. המתנדבים היו מגיעים בעיקר מסקנדינביה ומאנגליה.
עידית: אחרי שראיתי שמרחק הגיל ביני לבין החברה שמגיעים לפנימייה גדל ואני לא יכולה להיכנס לראש שלהם, התלבטתי מה לעשות. הגר בתי, שעברה בצבא קורס סייעות שיניים, אמרה שמאוד מתאים לי לקחת את מרפאת השיניים בקיבוץ. ואכן נכנסתי למרפאה ונשארתי בה 22 שנים. עבדתי במשך שנה כדי לראות אם זה מתאים לי, והחלטתי שכן. יצאתי ללמוד בקורס סייעות בירושלים. כל השבוע למדתי בירושלים והגעתי בסופי שבוע הביתה. אחרי 22 שנים פרשתי לפני כשנתיים.
ומה עם המשפחות שלכם? האם גם הן עלו לארץ?
אריה: אני הייתי הראשון מהמשפחה שהגיע ארצה ויחד איתי עלה אחי השלישי שהיה בקבוצה של הנערים. אחי הלך לחברת הנוער בקיבוץ עמיר. כשנתיים אחר כך הגיעו הוריי ואחותי גם כן לקיבוץ עמיר כי בדביר לא היו תנאים לקבלת אנשים מבוגרים. הם נקלטו כחברים וגרו שם עד שנפטרו.
עידית: המשפחה של אריה ענקית, מאוד מלוכדת וחמה, כל הדודים ובני הדודים הגיעו לארץ.
אבא שלי הגיע לדביר בתור הורה בשלב שכבר היו לנו נכדים. הוא בא לבקר אותנו מספר פעמים בארץ. באחת הפעמים היה הרבה בוץ ואריה הביא לו מגפיים ואחרי שהכניס את הרגליים היה לו מאוד קשה לצאת מהבוץ! אז הוא אמר: "לאן הבאת אותה? אני מחר נותן לכם כסף כדי שתחזרו איתי לצ'ילה".. בסופו של דבר הוא עלה לארץ ועבר לגור בדביר עד שנפטר. בתקופה שחי בדביר הוא עבד בכלבו ועשה את כל החשבונות בראש! הוא דיבר גרמנית, ספרדית, יידיש וכך הצליח לתקשר עם כולם. תמיד לקח סוכריות בכיס וחילק לילדים ולכן הם קראו לו "סבא סוכריות". אחותי גרה היום בניו יורק ומגיעה מדיי פעם לבקר.
מה אתם מרגישים לגבי השינוי שהקיבוץ עובר?
אריה: באתי לכאן לחיים שיתופיים לגמרי, אני זוכר היטב את הערבים של כולנו יחד. היום כל אחד בביתו והילדים הם הדבר המשותף שיש. לצורה החדשה שבה אנו חיים כיום יש הרבה דברים טובים, כמו העובדה שהילדים גרים עם ההורים, מה שלא היה קיים בעבר. את זה שהילדים לא חיו אתנו קיבלנו כתורה מסיני ולא חשבנו אחרת. אבל היום אנחנו אוהבים את הקירבה לילדים, והילדים נמצאים איתנו. הנינה שלנו באה לבקר, צוחקת, רצה ומתרוצצת וזה פשוט כיף. בעבר, פעם בשנה, המשפחה כולה הייתה יוצאת לחופש. הקיבוץ היה משכיר בית בנתניה ולשם היינו נוסעים. היה כיף לראות את הילדים ישנים ולהיכנס איתם יחד למיטה.
ינאי, הבן של הגר, ואביגל אשתו, גרים לידנו.
עידית: הכי קשה לי להשלים עם זה שהילדים לא היו איתנו. זה היה פיספוס. השינויים שקרו בדביר לא כל כך הפריעו לי עד ליום בו סיימתי לעבוד, כי כשעבדתי ראיתי את האנשים. הגיעו למרפאה ילדים שטופלו בה עד שבגרו. ראיתי מול עיניי את האנשים גדלים והיה לי קשר טוב איתם. היום חסר לי הקשר עם האנשים, אבל אני הולכת להרבה חוגים מאוד טובים שהמועצה מארגנת בנושאים מאוד מעניינים. יש לנו גם פעם בחודש טיול מצוין עם אילן ברוש.
חלק גדול ממשפחתכם גר בדביר! זה בטח מאוד משמח!
נכון, יש לנו שלוש בנות ששתיים מהן גרות בדביר – אורנה והגר. לילך הצעירה גרה בעץ אפרים שזה יישוב אחרי אלקנה. לילך מורה ויש לה שלושה ילדים. יש לנו תשעה נכדים, נינה אחת ועוד אחת בדרך.
איך אתה מסכמים 61 שנים של חיים בקיבוץ?
ראינו בעבר מחזה של ג'ון אוסבורן "מביטים אחורה בזעם". לשמחתנו הרבה אנו מביטים אחורה בחיוך גדול מלא שמחה ואושר על כל החוויות שעברנו ומביטים קדימה בתקווה שיהיה עוד יותר טוב ממה שהיום.
תודה רבה רבה לעידית ואריה על ראיון מרתק! נהניתי מכל רגע ובשמחה הייתי יושבת ומקשיבה עוד ועוד לסיפורים המרתקים והמצחיקים כאחד! אתם באמת זוג מדהים!
ראיינה: אפרת אפללו