דברי הספד של פריץ קראוזה לגד קליין על קברו – ביקור בינואר 2019.
קיקה היקרה, משפחה, וידידיו של אדם גדול, אשר את זכרו אנו מכבדים היום, שנה לאחר לכתו מאיתנו. גד היקר היה גם הוא לידידי הטוב ביותר לאחר בואי לקיבוץ דביר ב- 15 לנובמנבר 1965. נדיר הוא שאני זוכר תאריך של אירוע – אך את זה אני זוכר. מורדי של רות כהן, אסף אותי ב-"צומת" שליד בית קמה, והביא אותי לקיבוץ, ולגד וקיקה. למה דווקא לאותה משפחה צעירה? אני אומר לכם מדוע. מה היתה הדרך לבוא לכאן? אספר לכם את הסיפור. וזו השתלשלות הדברים: באותו זמן כבר הייתי בן 35 שנה, חייתי בשטוטגארט. במקצועי כעובד בחברה קטנה להדפסת עיתונים, מאד נגע לליבי כל מה שיצא במשפט אושוויץ בשנות השישים המוקדמות. לצד זה, קראתי את סיפרו של הרצל "אלטנוילנד", וכן מאד התרשמתי מספר הצילומים של צלם צרפתי Izis על החיים הקשים של החלוצים הצעירים בשנים הראשונות של הקמת ארץ ישראל. כך החלטתי יום אחד לצאת למשך כשנה לישראל כמתנדב. אני לא הצטרפתי לקבוצה של גרמנים צעירים בשם "Suehnezeichen" (אות של כפרה – ד.פ.), אשר עבדו במדינות אשר סבלו מהכיבוש הגרמני בזמן המלחמה. אך היה לי מכתב המלצה מאיש עסקים ישראלי בשטוטגארט עבור מהנדס בסולל בונה וכן עבור הרמטכ"ל לשעבר של צה"ל, מר מקלף. אני לא נזקקתי לאותן שתי ההמלצות. אך קיבלתי כתובת נוספת בחיפה, מר Bratt. עימו היו לנו קשרים עד יום הולדתו ה- 90, בעת שביקרנו אותו: שבועות אחדים לאחר מכן הוא נפטר.
עם בואי לחיפה, עליתי לאוטובוס האחרון לפני כניסת השבת, לאיילת השחר, על מנת לבקר את, אירמה, הידידה לספסל הלימודים באוניברסיטה של רופא השיניים שלי ה-"חצי יהודי" בשטוטגארט, אשר חי בתקופת הנאצים בספרד. באותה תקופה לא התקבלו באיילת השחר גרמנים כמתנדבים, וכך, ממשרד הקיבוצים בתל אביב נשלחתי לכפר החורש, שם שהיתי למשך חמישה חודשים יחד עם אורפה, באותו זמן נערה צעירה, בתה של אסתר שפיץ היקרה, אנו עדיין שומרים על קשר. מההתחלה היה הרעיון ללכת למקום במדבר. ואכן, בנסיבות מוזרות, הזדמן לי סוף סוף להגיע לשם. הורי חיו בגרמניה המזרחית ליד העיר דרזדן, ובימי הקיץ היו הם משכירים חדר לנופשים. ביניהם היתה אישה צעירה ממזרח ברלין. כאשר שמעה היא כי ברצוני לנסוע לישראל, בקשה היא ממני לחפש שם אחרי דודה, החצי יהודי, אשר היגר לפלסטינה בשנות השלושים משום שהיה מוטרד מהחרם והאפליה נגד היהודים על ידי הנאצים וכן מהקריקטורות על היהודים, וכך החליט הוא לעזוב את גרמניה עם אשתו ושני הילדים. מאוחר יותר הוא התגרש ואשתו עזבה אותו עם הילדים לאוסטרליה. כפי שהבנו, הוא לא עמד בסיטואציה הזו, ועם הזמן הפך ל "לא בסדר". אני מצאתי אותו בשער מנשה במצב נפשי לא כל כך טוב, אך טוב מבחינה גופנית. זה מה שאחייניתו רצתה לדעת: האם הוא במצב טוב, והאם אותו אדם זר אשר מטפל בו הוא "בסדר". יכולתי לדווח לאחיינית שהדוד שלה הוא בידיים טובות, והאיש שלו, גם הוא מברלין, הוא בסדר לגמרי. אני ביקרתי אותו ואת אשתו בנתניה, והם היו ההורים של גד אשר השמות הראשונים שלהם היו Guenter Helmut Wolfgang, כשמות ראשונים גרמניים אופייניים באותו הזמן. אני סיפרתי למר קליין כי ברצוני ללכת למקום במדבר, ולהפתעתי הוא אמר כי בנו הוא בדיוק מזכיר בקיבוץ בנגב. עליי רק לכתוב גלויה ולשאול אם קיבוץ דביר יקבל אותי כמתנדב. ואני אכן קיבלתי תשובה חיובית, וכך נחתתי בדביר, רוב הזמן עבדתי יחד עם נעים, יאיר, עזרא, חזקי וצבי ב"צינורות", ודי מהר הרגשתי בנוח עם אותם החברים, ולבסוף עם כל היתר. כבר מההתחלה חשתי במחיצתם של גד וקיקה כמו בבית, וקרבה יתרה לציפ אשר היתה באותו זמן אחראית ל-"סטודנטים", ועדיין משמשת לנו כמרכז מידע אודות כל מה שקורה בקיבוץ. רק ארבעה שבועות לאחר בואי לקיבוץ דביר, הזמין אותי יואל שחר ל- "טיול" בנגב הצפוני, אשר עבורי היה בבחינת ניסיון פנטסטי. מאז החלה ידידות קרובה בינינו ובין יואל ורחל. יחד עם הלגה, אשתי מאז 1972, יכולנו לארח לעיתים קרובות בביתנו הקטן חברים מדביר ולהב, וכמובן את גד וקיקה, ומאידך נהנינו להתארח בבתיהם. בכל פעם שהיינו מתארחים בדביר לארוחת בוקר עם ביצים מבושלות על ידי גד על המרפסת, הלגה היתה אומרת כי אינה יכולה לדמיין לעצמה את הקיבוץ ללא גד. אנו מודים לו עבור שנים כה רבות של ידידות, ונחשוב עליו כל עוד שנחיה.
תורגם מאנגלית ע"י דן פיליפ – להב.