אריק היימן

אריק הימן ז"ל

נולד בסקוטלנד ב – 14.4.1930 נפטר בדביר ב – 23.2.2016

באים אנו היום י"ד באדר א תשע"ו, 23 בפברואר 2016, ללוות אותך אריק היימן, אשר אינך עמנו עוד. באים אנו היום לשאת בדממה את משא זיכרונות חייך, שהיו מיקשה אחת עם חיינו שלנו.

משנולד אדם עולם שלם נברא: לחיות, לצהול, לעבוד, לאהוב, לחלום. משנסתלק – עולם שלם כבה. כל אדם וסגולותיו. כל אדם ותווי ייחודו. כל עולם ונתיבו שלו בחלד בו יפסע על האדמה הזאת.

אנו צועדים הלאה בנתיב חיינו, חיים וזוכרים. נזכור באהבה ובכבוד את חברנו אריק – אשר התהלך עמנו על האדמה הזאת והיה שותף בבניין ביתנו, ואשר אינך עימנו עוד. אדמת דביר אוספת אותך אל חיקה בעצב ובאהבה.

נוח בשלום על משכבך ויהי זכר חייך ומעשייך צרור בצרור חיינו לנחמה ולתקווה.

נוח בשלום על משכבך ואנו – בית דביר – נחבק את משפחתך ויחד נשמור את זיכרון חייך. מי ייתן ויקלו עליך רגבי אדמותינו, אדמת הנגב, בית דביר.

אריק נולד בסקוטלנד בעיר גלזגו בשנת 1930 ולו אחות גדולה ואח צעיר. האמא ילידת אנגליה והאבא יליד סקוטלנד. הסבא מצד אמא יליד פולין והסבא מצד אבא מלטביה. פרט פיקנטי – הסבא קרוב משפחה של הרבי מלובביץ'. להורים הייתה חנות למוצרי חשמל.

אריק למד בבתי ספר כללים. ניסיונותיו של אביו לחיות ע"פ היהדות לא צלחו והוא לא הצליח להקנות לילדיו את ערכי היהדות.

כשמלאו לאריק 18 בשנת 1948 עברה המשפחה לאוסטרליה לעיר סידני, וזאת כיוון שההורים לא רצו שהוא יתגייס לצבא. ההורים התחילו לייצר ולמכור עניבות ופיתחו אופנה חדשה בענף העניבות.

אריק עבד בכל מיני מקומות ושם התחיל לצמוח חיידק העליה לישראל. גם ההורים לחצו, עד שביום בהיר אחד, באמצע הרחוב, גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ. הוא התקשר הביתה וההורים קנו את הכרטיס דרך הסוכנות וסידרו שמישהו יפגוש אותו בנמל.

בספטמבר 1956 יצא אריק מאוסטרליה באוניה "נפטוניה" לשיט של חודש עד איטליה. מאיטליה יצא באוניה קטנה לכיוון ישראל, אך ביוון הסתובבה האוניה חזרה לאיטליה כי בארץ התרחשה מלחמת סיני.

בסופו של המסע הגיע אריק לארץ ב-11.11.1956 כשיחד איתו באוניה היו בלה ודוריס. פרט פיקנטי: על האוניה היו נזירות ואריק לבש חליפה ועניבת פרפר – בלה ודוריס היו בטוחות שהוא נזיר שמתלווה אליהן. בסופו של דבר הצטרף לבלה ולדוריס ויחד איתן הגיע באוטובוס לדביר, וזאת למרות שתיכנן להגיע לכפר-הנשיא שם היה המדריך מההכשרה באוסטרליה.

בדביר התחיל לעבוד באסם עם שאול ואחרי כחודש עבר לעבוד בפלחה וקיבל הכשרה מנעים. בפלחה עבד 13 שנים. במהלך השנים עבד בלול, במוסך, בחצרנות, בנוי, בפלחה, היה בין מקימי דולב, נהג ב"הנגב", במכבסה ובקיטור, בבריכה (יחד עם רבקה בתקופת הארועים) וסיים כנהג בריאות. כבר למעלה מעשר שנים הוא פנסיונר.

אריק היה שנים רבות תברואן, נהג אמבולנס ואחראי על הסנדלריה שסיפקה נעליים לחברים ולילדים. בצבא שירת במסגרת מילואים כנהג משאית בחיל הנדסה.

אריק היה נשוי למרים 30 שנה ולהם ארבעה בנים: ניר, אלי, שי ואיתי ותשעה נכדים: רומי, נבו ואדם (של ניר), מאיה ומיכל (אלי), נועם וטל (שי), רנן וינון (איתי).

סבא אריק – החיים מורכבים מרגעים קטנים שאוצרים בתוכם את הקשר איתך.

כשהגעתי לראשונה לדביר עם אלי ופגשתי אותך באקראי על השביל ליד הבית של מרים, בדיוק חזרת מהבריכה, שזוף, על אופניים, שערך אסוף מאחור בקוקו, וחשבתי לעצמי זה האבא שלו?! כזה חופשי ופרוע, שנות השישים?!

לא מזמן סיפרתי לך על ההתפעלות שלי ממך אז, וצחקת צחוק גדול, ונזכרת שהיית אחראי גם על הבריכה והילדות הופתעו לשמוע.

אני זוכרת היטב איך ליווית אותנו לחתונה בבריכה, ושמחת בשמחתנו, וגרמת לאמא שלי, להרגיש כל כך בנוח. גם בבת מצווה של מיכל הצעת את הקלנועית לטובת הסעת דודתי הקשישה והרכבת אותה להנאתה ברחבי הקיבוץ.

לאחרונה כשעברנו לבית החדש הבאת לנו עציץ גדול ולהפתעתי הוא שיגשג,  ולאחרונה ממש פרח בעוז. כשאמרתי לך, תראה איזה יופי, אמרת לי אני אביא לך עוד, יש לי הרבה, ברוחב לב ובשמחה, ובעיקר בפשטות.

הפקדנו בידיך את המפתח לבית שלנו. מכל בית שהיינו בדביר, בקרווילה, בבית החדש בהרחבה, היה תמיד עותק מפתח אחד אצלך. ותמיד חילצת אותנו מצרה, אם וכאשר אחת הבנות מפאת שיכחה ננעלה מחוץ לבית או שנזעקת לפתוח את הבית לאחד מאין ספור בעלי המקצוע, להם חיכית בסבלנות ובמסירות, כולך נכון למשימה, להושיט עזרה ולסייע. לאחרונה סיפרת והזכרת לאלי בפרוטרוט את כל הפעמים שנזקקנו לעזרתך והיית שם בשבילנו, והיו הרבה, כולל הפעם שלימדת את מאיה להשקות את המנעול שהתחמם בשמש כדי שיתקרר ויפתח.

מידי אחר הצהרים היית מגיע עם הקולנועית שקישטת בבובות קופצות, להביא לנו דברי דואר. כשהיינו בקרווילה היתה לך נחת רוח, ולפעמים הצטרפת אלינו לשבת ולפטפט על הדק, כשאנחנו על הנדנדה, ושמרתי לך מאפרה בהישג יד. כשעברנו להרחבה לשמחתנו המנהג לא נפסק והמשכת ועקבת אחרינו, ולפעמים ניתן היה לפתות אותך בעוגה אבל לרוב היית ממהר, להספיק ולעבור גם אצל ניר.

אהבנו לארח אותך ואת מרים לארוחות ערב, שמחנו לראות אותך מגיע, נהנה מטעמים חדשים, לא מהסס לטעום מכל דבר, נהנה להעניק לבנות עוד כמה מילים במבטא סקוטי בלתי מפוענח.

בשבילי תמיד היית ג'נטלמן אנגלי, שתמיד אפשר לפנות אליו והוא מתגייס לעזרה, מקפיד בהופעתך, אפילו שהיית רק בטרנינג. תמיד חייכת אלי ברוחב לב וכשבאת לארוחת ערב, לא שכחת להביא בקבוק יין או תשורה אחרת.

ואיך איך שבית את ליבי אריק, כל פעם שהבאת לי פרחים! איך אהבתי לקבל ממך זר שחיכה לי עטוף בצלופן, לא רק בגלל הפרחים היפים אלא בגלל המחשבה שעמדה מאחוריהם לשמח אותי. ועוד יותר מכך, שראיתי במחווה את הבחירה שלך להמשיך לחיות, למרות הקושי של הזיקנה, ולהסתכל בצד המואר של החיים.

תמיד יכולתי גם לראות בך את הילד השובב שהיית, את היכולת שלך לקחת את הדברים בקלות, להיות אופטימי, סקרן, ולקנות לעצמך דברים חדשים, כל מיני פטנטים.

הביקורת היחידה שלך עלי הייתה שאני עובדת יותר מידי שעות, כשהילדות ממש קטנות. כשעברנו לקיבוץ, קיבלתי מכתב רשמי, בשם של ראש המועצה דאז ובחתימתו, שמורה לי להפחית באופן מיידי את שעות עבודתי ולחזור הביתה בשעות

סבירות….הופתעתי מהמכתב שלרגע חשבתי שהוא רציני… הסתבר לי שמאיה ואתה חוללתם את התעלול ורשמתם את המכתב יחד, ואפילו שלחתם בדואר כדי שייראה אמיתי. כמו שאמרתי, שובב, אפילו בתור סבא.

לכן כל כך כאב לשמוע ממך לאחרונה שנמאס לך לחיות ככה, וכמו שאמרת בחיוך, שמאוד לא כיף להזדקן.

היית סבא מדהים, ואהבתי לראות איך אתה מתחבק ומתנשק עם הילדות, מתפעל מהן, ומגזים לגמרי עם מתנות יומולדת.

בזמן האישפוזים שלך ובארוחות הערב, נהנתי להקשיב לסיפורים שלך על קורותיך כילד בסקוטלנד, ואחר כך באוסטרליה, וגם בארץ בראשית הקיבוץ, על העבודות שהחלפת, ואפילו ששקלת לעזוב את הקיבוץ,  משחקי הברידג'  ועוד. אהבתי לשאול אותך, כדי שגם אלי וגם הבנות ישמעו עליך דברים חדשים,  ואתה ענית וסיפרת ברוחב לב על עולם שאיננו יותר, ואיך בעצם התגלגלת לאוסטרליה כי ההורים שלך פחדו שיגייסו אותך לצבא הבריטי, וקנו לך כרטיס טיסה שעלה הון תועפות, דרך ניו יורק, עד ליבשת הרחוקה.

הפומליות האדומות שלך הן הכי טעימות בעולם. עד היום אני בטוחה שיש לך פלא של עץ הדר, עץ קסמים שאתה המצאת, ויש בו גם תפוז סיני זעיר וגם פומליות ענקיות. נגע לליבי כיצד חילקת את הפומליות בשקיות, לכל האחים, "שווה בשווה", ואותו דבר עם האנונה.

אולי הם לא יודעים, אבל על כל אחד מהבנים שלך הייתה לך מילה טובה להגיד,  והתגאת בהם מאוד.

אחרי עניני הבריאות שלי, כשסיפרתי לך שהכל בסדר נאנחת לרווחה, הנדת את הראש לסימן הן,  ואמרת "או, זה טוב!" בשמחה, וידעתי שדאגת לי, מבלי לחקור, מבלי לשאול.

לפני כשנה, חזרתי מריצה ופגשתי אותך על הקלנועית ברחבת חדר האוכל, כולי נסערת מכך שמטוס ריסוס שוב ריסס אותי בשדות, ואתה מייד התגייסת להרגיע אותי, "אל תדאגי, אני ספגתי המון ריסוס כשעבדתי בפלחה, ולא קרה לי כלום". בלב שלי אמרתי: אריק,  הלוואי ויתברר שאני חזקה כמוך.

דרך הבית הראשון שלנו בדביר, כאשר הפכנו למעשה שכנים לך ולמרים, למדתי עליך לא מעט: הבנת לליבו של אלי ורזגר שבדירה שלו בעצם עברנו לגור לאחר שנפטר, התארחת אצל חנהלה לפעמים, כמה אהבת את עוגת תפוחים של בתיה, והיה לי נעים לדעת שיש לך חברים ואתה לא בודד. כיבדת ושמרת על הפרטיות שלנו, בהתחשבות ועדינות רבה.

קשה לתפוס שלא תישמע יותר  נקישה בדלת ואתה תכנס מיד אחריה, לפעמים מלווה אותך ריח של סיגריה. איזה שמחה בלב הייתה כשהיית נעתר לנו ונשאר עוד כמה דקות, ולא ממהר הלאה, דוהר לך במהירות על כנפי הקלנועית. היה לך חשוב לא ליפול לנטל על אף אחד, להיות עצמאי וחופשי.

קשה להיפרד, כי יש הרגשה שלא עשינו את השיחה האחרונה, לא באמת נפרדנו. אני מקווה שבשיחת הטלפון, שהתבררה כאחרונה שלנו, הצלחת להרגיש את האהבה שלי, את הדאגה, ואת התקווה כי תשוב אלינו במהרה מבית החולים.

איחלת לנו נסיעה נעימה לחופשה, וברור כי תיכננו להיפגש.

אוהבים וזוכרים אותך אריק. תמיד.

חנה הימן פסח וכל משפחת הימן פסח: אלי מאיה ומיכל

אריק

אריק הגיע כבודד לדביר. את חינוכו התנועתי והציוני קיבל בתנועת גורדוניה באוסטרליה. בדרכו לעלות לארץ, לחבריו בכפר הנשיא, הכיר בנות השומר הצעיר שהיו בדרכן לדביר. בנמל חיפה לא חיכו לו לכן הצטרף לרכב הבנות לדביר וכך הגיע בטעות לכאן, לקיבוץ של השומר הצעיר.

מרים היתה המורה שלו לעברית, ולמרות שלא היה תלמיד מצטיין ולא דיבר עברית מיטבית, התחתן עם מורתו ויחד גידלו ארבעה בנים לתפארת.

אריק עבד כמעט בכל מקום עבודה אפשרי: פלחה, נוי, לול, חצרן, היה בין מקימי דולב, תברואן, נהג ב"הנגב", מפעיל בריכה ונהג בריאות. כישוריו הטכניים הקנו לו מעמד של מסריט סרטים ומפעיל מכשירים בערבי תרבות.

אריק אהב מאוד לקרוא ויותר מאוחר, כשעיניו נחלשו, צפה בתוכניות טלביזיה.

בשנים האחרונות הסתגר בביתו ומיעט לצאת ופעם אחרונה זכיתי לראותו ביום הולדת 85 שחגגנו ב"בית החם".

אהב את תשעת נכדיו והעניק להם יחס חם.

אזכור את אריק כאבא טוב, כאיש שיחה, עם המבטא הסקוטי הכבד, והסיגריות שעד יומו האחרון לא נפרד מהן.

עוד חוליה בשרשרת הוותיקים והמייסדים נותקה.

שלום לך אריק!

 

השארת תגובה