שולה קראוזה

שולה קראוזה – מנהלת הרפת וגם סבתא

את שולה אני מכיר מראשית ימיי בקיבוץ (לפני כשמונה שנים), ותמיד כשאנו נפגשות, היא מחייכת, שואלת לשלומי ומתעניינת בשלום הילדים. הרפת עבור הילדים, מההתחלה, הייתה מקום אטרקציה מיוחד ולא מן הנמנע שבכל פעם שהלכנו לבקר בה פגשנו את שולה.

ספרי איך הגעת לדביר!

נולדתי וגדלתי בראשון לציון. בגיל 15 הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר בעיר והגעתי לדביר עם גרעין "עינב" (חברה מדימונה, חולון, ראשון לציון ורמת גן). רבים מחבריי הגרעין עדיין גרים עד היום כאן בקיבוץ.

 מתי התחיל ה"רומן" שלך עם הרפת?

כשהגעתי לקיבוץ, עד לשירותי הצבאי, עבדתי במשך תשעה חודשים ברפת. אחרי שהשתחררתי מהצבא, חזרתי לעבוד ברפת.

כשנכנסתי להריון הראשון, עזבתי את הרפת ועבדתי כמטפלת בחברת הנוער שהגיעה לדביר, יחד עם רותי שני ז"ל. אחרי שילדתי את אור, התחלתי לעבוד במכבסה. באותה תקופה היינו מכניסות את הילדים לבית התינוקות כשישה שבועות לאחר הלידה וחוזרות במהירות לעבודה. היינו נהנות מ"שעת אהבה" בבוקר מעבר להנקה כמובן… הלינה המשותפת עבורי הייתה מאוד קשה כי הייתי אמא צעירה, בת 20 בסך הכל…

עבדתי במכבסה בין השנים 1983-1989 ובמהלך תקופה זו, בשנת 1986, נולדה צליל. כשאיציק בעלי הגיע לגיל 40, החלטנו שאנחנו רוצים לצאת מהקיבוץ ולעבור לראשון לציון. ארזנו את רכושנו, לקחנו חלק מדמי העזיבה, ועברנו לגור בעיר הגדולה. גרנו בראשון לציון תקופה שבה היה לי מאוד קשה. איציק עבד מבוקר עד ערב ואני טיפלתי בילדות, טיפלתי בבית ועבדתי במכבסה עירונית. החיים בקיבוץ היו מאוד חסרים לנו ולכן החלטנו, כעבור קרוב לשנה וחצי, לחזור לקיבוץ. למזלנו החליטו לשמור לנו את הבית שגרנו בו לפני העזיבה כך שהחזרה הייתה יותר קלה. התקבלנו שוב לחברות וחזרנו לחיים בקיבוץ. איציק חזר לעבוד בדולב ואני חזרתי למכבסה.

המכבסה באותה תקופה הייתה מקצוע לכל דבר. למדתי קורס של שבוע במכללת רופין על מנת להיות כובסת. כמויות הכביסה שהיינו מטפלים בהן היו עצומות והיה צורך להבין את התחום (כולל כימיה למשל).

כשנה לאחר שחזרנו לדביר פרצה מלחמת המפרץ ובתקופה זו הילדים ישנו בבתים. בתום המלחמה כמה אמהות, ובתוכם אני, סירבנו להחזיר את הילדים ללינה בבית הילדים ובכך נפתח המאבק על "הלינה המשפחתית". התהליך לקח כמה חודשים עד שעברה ההחלטה לעבור ללינה המשפחתית, וגם אז עד שהבתים הותאמו לצרכים החדשים לקח כמה שנים… אנחנו ישנו בסלון והילדים בחדר השינה וככה גידלנו שלוש בנות במשך שלוש שנים.

בשנת 1993 ילדתי את ירדן ולאחר מכן כבר לא רציתי לחזור למכבסה. באותה תקופה חיפשו ברפת אחראי בריאות העדר והחלטתי להיכנס לתחום. התפקיד היה נחשב אז לתפקיד בכיר עם הרבה מאוד אחריות. יצאתי לקורסים רבים ברופין ובמשרד החקלאות בנושא של בריאות העדר, פוריות וכד'.

הרפת באופן כללי הוא נושא מאוד נחקר בכל רחבי העולם. הרפת שלנו שייכת להתארגנות הרפת יחד עם כל הרפתות בנגב המערבי. במסגרת ההתארגנות אנו נפגשים פעם בחודש ושומעים הרצאות, ימי עיון ומרחיבים את ידיעותינו בתחום. מועצת החלב למשל עושה הרבה מאוד מחקרים וגם משרד החקלאות כך שרפת זה אומנם נחשב ענף שהוא low-tech אבל ענף מאוד נחקר.

 האם אתם שואבים ידע מרפתות בכל העולם?

כמובן, מהארץ ומהעולם. חזרתי לא מזמן מתערוכה חקלאית בהנובר בגרמניה. הייתי גם בעבר בסיור מקצועי ברפתות ברחבי אירופה. בנוסף, אנחנו מבקרים ברפתות ברחבי הארץ כל הזמן, משתפים בידע ולומדים המון אחד מהשני.

אי אפשר להשוות את הרפת שנכנסתי אליה לעבודה לפני 20 שנה לרפת של היום. חלה התקדמות טכנולוגית עצומה בתחום ובנוסף, עלייה מתמדת בדאגה לרווחתה של הפרה ושיפור מתמיד של התנאים שיגרמו לה לייצר יותר חלב.

עבדתי ברפת במשך כשבע שנים כאחראית בריאות העדר (בין השנים 1993-2000), תחת ניהולו של דודו פיטרו. כשדודו החליט לפרוש, נכנסתי לתפקיד המנהלת אותו אני ממלאת עד היום.

 מהו המערך האירגוני של הרפת?

רועי טקו – אחראי בריאות, דודו פיטרו (שחזר אחרי הרבה שנים לרפת) – אחראי גידול יונקים ואחראי על סידור העבודה, אסף מנשה מבית קמה – אחראי הזנה שכולל האכלת הפרות, הזמנת אוכל על פי המדריך החיצוני שלנו שאחראי על כל הנושא של תזונת הפרות. עובדים ברפת עוד מס' אנשים: אמיר וגנר עובד כללי, שני בני קבוץ במסלול "120" – עילי פיטרו וגלעד חורין. תאופיק זיאדנה אחראי מכון ונהג מדופלם של ה"בבוקט" ושני תאילנדים.

נהג מיכלית החלב ניר היימן גר בדביר – אחראי להוציא חלב מדביר פעם ביום, יומיים.

כמנהלת הרפת, הכל עובר דרכי ואני גם אחראית על קשרי חוץ.

לכל קיבוץ/מושב יש מכסות חלב לשנה (מכסה שנתית) – 3,600,000 ליטר לשנה, כלומר כ- 11,000 ליטר ביום (ביום אחד יש שלוש חליבות). אם עוברים את המכסה, לא מקבלים את המחיר המלא לליטר חלב. בענף החלב יש "מחיר מטרה" שנקבע על ידי משרד החקלאות לפי מחיר המזון של הפרות, עלות עבודה, מחירי הבשר והמחיר משתנה (או לא משתנה) אחת לרבעון.

הפרה מייצרת חלב עם 3.7-3.8% שומן (אנחנו קונים 3%). אנחנו וצריכים לעמוד גם בסטנדרט של חלבון ושומן. אם אנחנו עוברים את זה אנחנו מתוגמלים (להבדיל ממכסת הנוזל). כדאי לנו לייצר יותר חלבון ושומן כי על זה אין לנו מכסה.

 למי אתם משווקים את החלב?

אני משווקים למחלבת יטבתה כבר שנה שנייה (לפני כן שיווקנו לתנובה). הם חיפשו רפת ולנו יש פעם בשנה אפשרות לעבור מחלבה. הם משלמים יותר כסף לאיכות חיידקים טובה יותר וזה שווה לנו. כיום אנחנו הקיבוץ הכי צפוני של המחלבה.

 אפשר להגיד שהעבודה היא 24/7?
בתחילת הדרך העבודה ברפת הייתה מאוד תובענית. כיום, הרפת עובדת כמעט ללא תקלות ובצורה תקינה ורציפה. העובדים מאוד ותיקים, מסתדרים טוב מאוד ויודעים מה לעשות. המשמעות היא שאני יותר פנויה ויכולה להשקיע את זמני במשפחה. להיות סבתא זה "תפקיד" מאוד תובעני. צליל התגוררה באשדוד והחליטה לחזור יחד עם המשפחה לקיבוץ. היא רצתה להיות קרובה אלינו ולהעניק לבנה איתמר חינוך קיבוצי.

 

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

כנראה שעדיין ברפת. אני מאוד אוהבת את העבודה. כיום אני גם חברה בהנהלה הכלכלית שנפגשת אחת לשבועיים בימי שישי בבוקר.

 מה את חושבת על השינוי שהקיבוץ עובר?

אני חושבת שהקיבוץ מאוד השתנה בעקבות ההפרטה ובעקבות הבנייה של ההרחבה. החיים בקיבוץ אינם אותו דבר כפי שהיו בעבר ואנו כחברי קיבוץ ותיקים כמעט ולא משתמשים היום במה שיש לקיבוץ להציע. מבחינת חברי הקיבוץ יש סוג של עזיבה חברתית.

עם איציק בעלי התחתנתי ביום שחרורי מהצבא. איציק הגיע לדביר עם גרעין "רביד", כ- 12 שנים לפני… יחד הבאנו לעולם את אור שגרה בתל אביב, צליל אמא של איתמר, ועוד אחד בדרך…, וירדן, משוחררת טרייה שגרה איתנו בבית. הבית תמיד מלא אנשים, הומה במשפחה וחברים!

 אז חשבתי שאני מכירה את שולה… אבל אחרי כל ראיון אני לומדת להכיר גם את המרואיין וגם את החיים בקיבוץ של פעם! תודה לשולה על הזמן ועל שיתוף הפעולה!

 

ראיינה: אפרת אפללו