שלום אלבז (צ 'רלי )

אני שמח בחלקי

עולם דימויים עשיר מאוד יש לו לצ'רלי. הוא מצריך ממך ריכוז גבוה כדי שתבין למה הוא מתכוון.

כשאתה מצליח לרדת לסוף דעתו בדימוי שיצר ולשתף איתו פעולה, נראה שאין אדם מאושר ממנו, וגם משהו בתוכך נעשה יותר שמח.

חשוב לו שהראיון לא ישמע דיכאוני.

 "אני שמח בחלקי" הוא מעיד על עצמו ומסביר לי עם הידיים

 "אין לי שדה ראיה רחב, אבל מה שאני רואה זה מספיק טוב. כשאתה רואה יותר, אתה רואה גם דברים אחרים… ואז אתה גם חושב אחרת."

בהחלט חומר טוב, למחשבה.

ספר על סדר היום שלך?

אני מתחיל את היום בחמש בבוקר. קם, מכין את התיק שלי – שיהיו בו מים, תרופות, פרי וסנדוויץ', כדי שיהיה לי מה לאכול בעשר. לאחרונה נעשה קר, אבל לפני שהגיע מזג האוויר הזה, הייתי גם הולך בבוקר כ- 30 דקות. תדע לך שאלו השעות הכי יפות, יש שקט ושלווה.

בשבע ורבע אני עולה על ההסעה שלוקחת אותי לעבודה. אני חוזר קצת אחרי אחת בצהריים, נוחת בחדה"א, אוכל משהו, מתקלח והולך לישון.

אני לא מסוגל להחזיק ער בשעות האלו, למרות שהשינה בצהריים פוגעת לי בשינה של הלילה.

אני לא מכוון שעון אף פעם וקם מתישהו אחה"צ. ככה בעצם נגמר לי היום.

אני שומע חדשות, מכין ארוחת ערב, נכנס למחשב. לפעמים אני הולך לבקר את אילנה ויאיר או את דרור ואסתי, אבל משתדל לא להטריד יותר מדי.

בנתיים, אני מוצא את עצמי בתוך הבית וזה טוב ובסדר. אני מודה לחברים הטובים שלי כאן, אני מרגיש שיש לי חברים טובים.

ספר על העבודה שלך?

אני עובד במפעל שיקום שעוסק באריזה של צנרת רפואית. המפעל מקבל עבודות ממפעלים אחרים ואנחנו מבצעים את העבודה הידנית שמכונות לא יכולות לעשות.

אנחנו עוסקים עם כל מיני חיבורים שונים שצריך לחבר ולארוז אותם. המפעל נמצא במועצה האזורית שדות נגב. אני עובד במפעל ארבעה ימים בשבוע, כארבע שעות ביום. רוב האנשים עובדים שם יותר, אבל אני מגיע באפיסת כוחות לשעות הצהריים.

העבודה מאוד מעייפת אותי.

המטרה של המפעל היא לקחת אנשים מהסביבה שלהם ולהרחיק אותם ממנה. אלו אנשים שהסביבה לא עשתה להם טוב.

יש שם חדר-אוכל ומועדונית והעובדים נשארים שם עד מאוחר. אבל אני לא מתחבר לאנשים האלו.

אי קם בבוקר עם חיוך כי יש לי לאן ללכת וכשאני מגיע לשם החיוך כבר מאחורי, ואז אני נכנס למצב שלהתגוננות ושל חיכוכים. אני אפילו לא יכול להחליף שיחה עם מישהו ברמה של פוליטיקה של היום.

אני כל הזמן מנחם אנשים. יש שם קטעים מאוד קשים, ואני חוזר הביתה עם תמונות לא טובות בזיכרון:

ילד בן 40 שבוכה כי דחפו אותו. אני מת לצאת משם, אם רק היתה לי אפשרות.

ובדת הסוציאלית מצאה לי את העבודה הזאת, מתוך הבנה שאני צריך תעסוקה באופן דחוף. אני מאוד מודה לה על כך ולכל העובדות הסוציאליות שהיו לי לפני כן. אני לא רוצה לצאת משם מבלי שתהיה לי עבודה אחרת, כי אני לא יכול להסתובב כאן לאנשים בין הרגליים.

אני לא מחפש משהו שיעניין אותי, אלא משהו שיעסיק אותי, שיתיש אותי, כדי שאוכל לחזור הביתה עם חיוך על הפנים.

מתי נדבק בך חיידק הצילום?

אחרי הניתוח השני ב-94'. ניסיתי וראיתי שיש לי יד כבדה למצלמה ושיש לי את החדות שזה מצריך. זה פתח לי אשנב, לא חלון של מרפסת, אלא אשנב קטן. לפעמים אני לוקח איתי את המצלמה בבוקר, כי רואים דברים יפים מאוד בשעות האלו.

רן לוין נתן לי פעם רעיון לצלם את השבילים ואת השערים שמסביב לקיבוץ ולהציג אותם. אני עדיין מבשל את הרעיון.

ספר על פרויקטים שעשית

עבדתי חודש בג'ו-אלון. צילמתי יחד עם לוצקי ממשמר הנגב את המוצגים שלהם, כדי שיוכלו לקטלג אותם. מאוד נהנתי מהעבודה הזאת. חוץ מזה יצא לי גם לצלם לכמה ילדים בדביר תמונות לקולאז'ים, לתצוגה בבר מצווה.

ממה אתה מקבל השראה?

שיש לי משהו לעשות מחר בבוקר. זה נותן השראה גם לצילום וגם לכל דבר. כל יום חדש נולדים עוד כמה רעיונות. כשאני יודע שיש לי משהו מחר לעשות זה מרגיע אותי.

 אילו עוד תחביבים יש לך?

אני אוהב לצייר, או יותר נכון אני משרבט. למדתי את זה מחנה צור ממשמר הנגב. פעם עבדתי יום בשבוע ב"גיל-עד" במשמר הנגב והייתי שומר לעצמי על פעם חצי שעה בסוף היום כדי לשרבט איתה ביחד. מאוד אהבתי לעבוד שם, יש שם אנשים מאוד נחמדים.

מה עושה אותך מאושר?

כשאני עוסק במשהו שאני אוהב.

מה החלום שלך?

לחזור לעבוד בקיטור. אבל זה רק חלום, אני יודע שזה לא יקרה. זה משהו שמאוד אהבתי.

צ'רלי הגיע לדביר עם גרעין "בומבה" כחודש וחצי לפני גיוסם ב-75'. הוא השתחרר ב-78', ירד לסיני בשנת 80', חסך שם כסף וטס לקנדה במסגרת שנת החופש שלו. אחרי שמונה חודשים של טיול בקנדה ואירופה חזר לארץ עם מעט הלירות שנותרו לו. כשבא לשלם למונית, התברר לו שבארץ עברו לשקלים, שלא היו לו.

 "לא ידעתי מה לעשות, הסתובבתי בלי כסף בשדה תעופה ופתאום פגשתי את איציק קראוזה. הוא נתן לי כמה שקלים שהספיקו לי לחזור הביתה, לדימונה".

למעשה, מ-81' הוא בדביר. עבד תחילה במטע ואח"כ בפלחה. לקראת סוף שנות ה-80, יצא לפעילות בגבעת חביבה

 "זה היה אחרי שניפרדתי מהנורווגית, היה לי משבר גדול אז, הייתי צריך קצת להתאוורר".

כשחזר, הציעו לו לעבוד בקיטור והוא יצא לקורס מקצועי ברופין, אותו סיים "לא בהצטיינות יתרה".

מאז ועד לניתוח ב-93' עבד בקיטור.

אתה נוסע הרבה לאמא בדימונה, ספר קצת על הבית.

אני נוסע לאמא כי יותר נעים לי שם בשבתות מאשר כאן. יותר נעים בחיק המשפחה. אנחנו יושבים, מדברים, צוחקים והילדים של האחים שלי משחקים, זה כיף".

איזו ילדות היתה לך?

כשאני משווה את זה למצב של היום, זה הבדל של שמים וארץ. היינו 11 אחים בבית, זה קשה מאוד. אבא שלי עבד בשביל הקיום של כולנו. לא היו ספרים בבית ורק כשהדוד שלי היה מגיע, הוא היה מביא צעצועים ופאזלים. פעם הוא הביא לנו ספר אגדות של אנדרסן. אני הייתי קורא אותו הלוך וחזור, לכל האחים שלי. הייתי עוזר להם בשיעורי בית, למעשה הייתי מחליף את אבא שלי בעזרה לאחים הצעירים.

מה עומד מאחורי השם צ'רלי?

השם בכלל הוא שרל, עם ש'. זה ע"ש סבא של אבא שלי. רק בצבא התחילו לקרוא לי צ'רלי. אני רוצה להחליף את השם לשלום. כל מי שמכיר אותי מהילדות קרא לי שלום. גם חברים בקיבוץ יכולים להתחיל לקרוא לי שלום.

מה הזיכרון שלך מהפעם הראשונה בדביר?

אני זוכר שזרקו אותי מהעבודה, כשעבדנו במטע. זה היה בשל"ת הראשון, קטפנו אגסים וזרקנו אחד על השני. הביאו אותי לשיחת משמעת אצל חיים לניאדו וריצ'קר והם החזירו אותי לעבודה.

יש לי דברים טובים בלב על דביר מהשנים הראשונות שלי כאן. קיבוץ שכיף לשבת בו, קיבוץ של ביחד.

צ'רלי מתקשה לתת למאורעות מהעבר את התאריך או את השנה המדויקים. מלבד מרץ 93', עת הניתוח הראשון שעבר. לימים, פרופ' מביה"ח אסותא אמר לו כי הגידול שהיה לו בראש, היה משהו מולד וכי היה צריך מצב רוח קיצוני כדי לעורר את הגידול. כשהוא שיחזר לאחור את מהלך האירועים, הוא ניזכר שמצבו הידרדר אחרי שאביו נפטר ב-90'. צ'רלי שהה עם אימו תקופה ארוכה בבית וזה כנראה מה שהיווה את הטריגר למחלה.

מה אתה זוכר מהתקופה שלפני הניתוח?

סבלתי הרבה מעייפות, היו לי כאבי ראש חזקים מאוד ולא זכרתי דברים. הראיה שלי נפגמה. מי ששלחה אותי לאבחון היתה הפסיכיאטרית ד"ר וינשטיין. בצילום MRI ראו שיש לי גידול, שלמזלי היה שפיר. באותה שנה עשיתי כבר שני ניתוחים ומאוחר יותר באו עוד כמה.

 איך עברה עליך תקופת השיקום?

החיים שלי עברו תפנית של 180 מעלות. לקח לי זמן להבין שהמעמד האישי והחברתי שלי נפגם, שהכל מתחיל להשתנות. זה היה אחד הרגעים הקשים שלי בדביר – השינוי הזה שחל בי.

מי ליווה אותך לאורך התהליך הזה?

מי שעזר לי בעיקר היתה העובדת הסוציאלית ענבר ואחריה אסתי הורוביץ ועידית. הם עזרו לי להגיע ל"שוקת" הזאת – הבנת המצב מבלי להציק לאף אחד. היה לי קשה להשלים עם זה. פתאום הבנתי שאני לא יכול לנהוג, לא קוראים לי למילואים ואני לא עם החברים מהמילואים. עשיתי חיבור של אחד ועוד אחד והבנתי שאני לא נמצא כבר באותו קו עם אנשים אחרים, אותו קו שהייתי בו פעם. היתה לי מלווה חברתית, שושנה דגני ממשמר הנגב, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאומנם אין לי נוצות, אבל אני יכול לעוף לבד. הרגשתי שאני יכול לשחרר אותה. בדביר ליוותה אותי שרה'לה, שהיתה מקשרת שלי ועכשיו רינת. אני משתדל לא להטריד יותר מדי. אם אני צריך משהו אני מבקש, אם לא – אז לא. בכלל, בדביר היתה לי המון תמיכה ואהבה. אין לי דבר אחד רע להגיד על המקום הזה. באו לקראתי בהרבה מאוד נושאים.

מה מקשה עליך בתפקוד?

יש לי בעיה של זיכרון, שאולי שכחתי משהו. לפעמים אני שולח את השכנים לראות אם שכחתי לסגור את המזגן או את המקרר והם מרגיעים אותי. יש לי בעיה של ראיה, ולכן אני צריך לדעת טוב לאן אני הולך, אחרת אני מתבלבל וחוזר הביתה. יש דברים שאני לא עושה כי אין לי את הביטחון שאני אגיע ליעד. אם אני נוסע, אני מפחד שאשכח לרדת בצומת או שאתבלבל, אז אני נצמד לנהג שלא ישכח אותי. אם יש דברים שאני צריך לעשות ולא יכול אז אני ניגש ומבקש. יש כאן אנשים מאוד טובים בקיבוץ. אני מאוד מעריך את אילנה ויאיר ואת המשפחה שלהם.

למה אתה מתגעגע?

אני מתגעגע לצורת חיים שחייתי בה לפני הניתוח: עם כושר עבודה, עם כושר להיות ערני יום שלם מבלי להיות עייף.

מה מצחיק אותך?

מצחיקים אותי דברים לא מתוכננים. האחים מרקס מצחיקים אותי. אני כמעט ולא רואה טלוויזיה, רק תוכניות כמו חדשות או תוכניות אירוח שאפשר רק להקשיב להן.

אהבת פעם מישהי?

היו אהבות. היו אהבות טובות. הן נגמרו וטוב שכך. היום אני מחפש את המחר. אני לא מחפש מישהי לאהוב, כמו לגור איתה ביחד. למצוא משהו משותף ביננו, איזשהו ביטחון, גם שלה וגם שלי. אני מרגיש שאין בי את הניצוץ הזה כמו פעם, אולי זה בגלל שאני כל-כך הרבה זמן לבד כאן.

מה זה דביר בשבילך?

זה בית. אני אוהב את המקום, את המיקום שלו ואת האנשים.

ראיין דגן