סיגל פזי – "רוצה להרגיש מחוברת לקהילה ומזמינה לקיים מפגשים לכל המעוניינים"

סיגל פזי – "רוצה להרגיש מחוברת לקהילה ומזמינה לקיים מפגשים לכל המעוניינים"

"רוצה להרגיש מחוברת לקהילה ומזמינה לקיים מפגשים לכל המעוניינים" 

ראיון עם סיגל פזי

את סיגל יצא לי להכיר בכמה פעילויות שאירגנה מחלקת תרבות של המועצה ושניהם היו קשורים לנשים: יום ספורט בלהב שכלל צעדה ביער, ופעילות מעגלי נשים שכללה סיור ביפו, ארוחת ערב והרצאה מרתקת. בשתי הפעילויות האלו היו נשים רבות מכלל המועצה אולם מטבע הדברים, יצא לנו, נשות דביר לבלות יותר זמן יחד. כבר במפגשים הללו, הבחנתי כי סיגל בהחלט שונה בנוף הקיבוצי (במובן הטוב של המילה כמובן…), ולאחר המרחב הפתוח, החלטתי שזו הזדמנות לפנות אליה ולראיין אותה. סיגל הסכימה בשמחה וכך נפגשנו לנו לשיחת ערב נעימה על דברים ברומו של קיבוץ דביר.

ספרי קצת על עצמֱך!

נולדתי וגדלתי בפתח תקווה. את רוב ילדותי ביליתי בתנועת הצופים כמדריכה ורשג"דית. בשירותי הצבאי הייתי במחזור הראשון של מדריכות צלפים. את אהוד הכרתי במסיבה בתל אביב כאשר התגורר באותה תקופה בירושלים. לאחר זמן מה עברתי לגור איתו בירושלים. לאחר מספר שנים אהוד קיבל מילגה של קרייטמן לפוסט דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון ואחרי הפוסט התחיל לעבוד בדימונה. בעקבות הלימודים והעבודה החדשה, עברנו דרומה ללהבים ושם גרנו כ- 13 שנים בשכירות.

איך הגעתם לקיבוץ דביר?

הבן הקטן שלנו, נמרוד, התחנך בגיל הרך בדביר. מאוד התרשמנו והתלהבנו מהקיבוץ, ובשלב מסויים החלטנו להתחיל את התהליך ולהתקבל להרחבה. מה שעבר לנו בראש היו ההיבט הקהילתי, הקהילה הרב גוונית, השילוב של חדש וישן, מבוגרים וצעירים, וכמובן הפן ה"היסטורי" – חדר האוכל, הקומונה וריח הפרות….

אחרי שנה של מגורים בקיבוץ, כשכבר אירגנו את הבית והתחלנו למצוא את מקומנו, יצאנו לשנת שבתון בקונטיקט מטעם העבודה של אהוד. האזור בו התגוררנו היה אזור כפרי מבודד, בין ניו יורק ובוסטון. הגענו לארצות הברית עם רקע של מגורים באזור כפרי כי כבר גרנו בדביר שנה, אז היה לנו יותר קל כי האווירה הייתה מאוד דומה.

איך השתלבת בארצות הברית?

לא היו בארצות הברית ישראלים בכלל אבל כן הייתי חלק ממספר קבוצות מעניינות. הצטרפתי לקבוצה בה למדתי אנגלית עם זרים רבים, והכרתי הרבה חברה ממדינות ערב. פעם בשבוע נהגתי לבקר במנזר בודהיסטי ולעשות מדיטציה. הצטרפתי גם לקבוצת נשים שבעליהן עובדים באוניברסיטה, כשהרעיון של הקבוצה היה לעזור לזרים להתאקלם. איה, בתי הגדולה, התחילה ללמוד שם בכיתה ט' בבית ספר תיכון, וזה היה קצת קשה כי המתכונת הייתה כמו אוניברסיטה. יחד עם זאת איה הצליחה להגיע להישגים מדהימים ואף הצטרפה לנבחרת השייטים של התיכון. נמרוד למד בבית ספר יסודי, והתאקלם טוב. בית הספר היה ערוך לילדים שאנגלית היא השפה שניה שלהם.

אחרי שנה נפלאה חזרנו לדביר. הילדים נכנסו למבואות הנגב ולבית הילדים וחזרנו שוב לחיים שלנו.

ומה את עושה בחייך המקצועיים?

במקור יש לי תואר שני בביולוגיה ועבדתי הרבה שנים ברבייה של דגים בקיבוצים, במכון לחקר הימים ובבריכות המלח של דנקנר בעתלית. בשלב מסוים עשיתי תפנית ועברתי מהים ליבשה. עבדתי בתחומים חברתיים כמו ועידת אזרחי הנגב, בה ניהלתי תהליך ששיתף את אזרחי הנגב בקבלת החלטות (מרחב פתוח, קבוצות משימה). אח"כ עבדתי בסוכנות היהודית במשך שבע שנים וניהלתי שותפות בין אופקים ומרחבים וקהילת ניו ג'רזי. תוך כדי עשיתי תואר ראשון באמנות, יצירה ותקשורת. אני אומרת שהכל מתחבר בסוף כי זה שלמדתי לעבוד עם דגים עוזר לי היום להתמודד עם כרישים…

אחרי שחזרנו מקונטיקט חיפשתי עבודה במשך תקופה ארוכה. כיום, אני מנהלת בית ספר לאמנות חזותית במכללת קיי. בבית הספר מעבירים סדנאות אמנות במסגרת חינוך לא פורמלי לקהל הרחב. בימים אלו יוצא לפועל מיזם שלי שהוא מכינה לאמנות לחברה בוגרי תיכון מהמיגזר הבדואי. אלו חברה עם קושי להתקבל לאוניברסיטה והמכינה עונה להם על מספר צרכים כי יש להם קשיים תרבותיים, קשיי שפה וגם חוסר בחשיפה לתחום הזה כמו במיגזר היהודי. במיזם שותפים גם מורים מהמיגזר כמו אמן מרהט המוביל מגמה של אמנות בשגב שלום.

לאחרונה את מאוד פעילה בקידום תרבות לקבוצת הגילאים שפחות מקבלת דגש.

נכון. בשנתיים האחרונות, באופן אישי, היה לי נחמד לשבת על המרפסת שלי ולראות את ההורים עם העגלות, התינוקות, והילדים הקטנים הולכים ושבים. כשרציתי להשתלב, יצאתי עם הכלבה לולה לטייל.

זה היה נחמד לתקופה אבל לאחרונה התחלתי להרגיש שאני לא מוצאת את מקומי בהיבט החברתי/תרבותי. יש בקיבוץ הרבה מאוד אקשן סביב מה לעשות עם הילדים בחגים ובאירועים אבל למי שאין ילדים קטנים, יש פחות מה לעשות.

אני כן פוקדת את הבית החם ונענית לכל פעילות תרבות הפתוחה בפני הציבור הרחב, אבל לצערי אני בין הבודדים בגילי שמגיעה. אני גם בקשרים טובים מאוד עם אנשי הקיבוץ ואני מאוד מעריכה ומכבדת את החברה הוותיקים. אני נהנית לשבת ולשוחח עם רבים מהם.

יחד עם זאת, אני מרגישה שאני קצת מבולבלת כי אני מייצגת שיכבה מאוד אנרגטית אשר נמצאת בתקופה הכי טובה של החיים שלה. יש לי זמן להשקיע בעצמי ובחברה שסביבי, יש לי פחות דאגות לילדים והרבה יותר פנאי.

במובן הזה, המרחב הפתוח שנערך לאחרונה, נתן לי הזדמנות לקרוא קריאה נרגשת למי שמרגיש כמוני,  שילדיו גדולים ושיש לו יותר פנאי ומעוניין בחברה. לצערי, מי שאין לו פה משפחה וחברים אורגנים מרגיש קצת חייזר.

חשוב לי לציין שברמה האישית לא משעמם לי בכלל! אני מתעמלת כל יום במועדון ספורט בבאר שבע, לומדת פסנתר אצל ירון, אוהבת לראות סרטים, הולכת לסינפונייטה ועוד. אני משקיעה הרבה בעצמי אבל אני רוצה להרגיש שייכת למקום ולקהילה בה אני גרה, ולעשות דברים כיפים יחד. זה לא ענין של משעמם, אלא עניין של אכפתיות ושל להיות ולהרגיש מחובר. אני לא מאמינה בלהחנות את האוטו ולהסתגר בד' אמות ביתי.

מהדיון שהתקיים במרחב הפתוח עלה הרעיון להקים מועדון, שיתכנס אחת לכמה זמן ויעסוק בפעילויות כגון טיולים, ערבי קריאה, ערבי משחקי קופסה ועוד. הרעיון הוא לקיים מפגשים לא פורמליים, אחת לחודש, עם כיבוד שתייה ולקיים פעילות כלשהי, שכל אחד ייקח על עצמו. במהלך חנוכה, אני שואפת לרכז את כל המעוניינים, לעשות סיעור מוחות ולחשוב יחד על כיווני פעולה.

אני מנצלת את הבמה הזו כי נכון לרגע זה אני לא יודעת מי קהל היעד שאליו אני פונה. אני רוצה להתחיל ולראות איך מתקדמים. אין לקבוצה הגבלה של גיל, וכל מי שהנושא קרוב לליבו ומעניין אותו ויש לו את הזמן יכול להרגיש חופשי וליצור איתי קשר.

ולסיכום, ספרי קצת על ילדייך!

איה בתי, בת 18 נמצאת עכשיו בשנת שירות בקרית יערים ובאפריל תתגייס לחיל האוויר להיות חזאית.

נמרוד, בן 14, בכיתה ח' במבואות הנגב.

יש לנו גם את לולה הכלבה, הכי אהובה בבית,  ואת התוכי פרדי שלפעמים אוהב לתפוס טרמפ  על הגב של לולה… אני רוצה לספר שכבר במהלך השנה שהיינו בקונטיקט באו לידי ביטוי האיכויות של הקהילה בקיבוץ בערבות ההדדית והעזרה. כשטסנו היינו קצת במצוקה כי היינו צריכים להשאיר את הכלבה בבית ולא כל כך ידענו מה לעשות. דגנית, עופרה והילדים המקסימים שלהן, כמו משפחה מסורה, טיפלו בלולה במסירות ובאהבה רבה במשך כל השנה. כבר אז ראינו שהקהילה פה מדהימה וזה משהו שמאוד ראוי להערכה ומחמם את הלב. בזכותם היינו רגועים במשך כל התקופה שהיינו בארה"ב.

תודה רבה רבה לסיגל על ההסכמה להתראיין ועוד יותר תודה על הרצון והנכונות שלה לקחת חלק בלתי נפרד מהקהילה הקיימת והמתהווה בקיבוץ. אני גם שמחה שהמרחב הפתוח איפשר לה ולעוד רבים אחרים לומר את שעל ליבם ולקדם נושאים שונים שלא לכולם היו מוכרים. אני מאמינה שבזכות סיגל ועוד רבים כמוה,  נמשיך לעצב את פני הקהילה שלנו, ולאפשר לכולם להרגיש כאחד.

ראיינה: אפרת אפללו

תגובה אחת

  1. אורית הגב

    אני אוהבת מאוד מאוד מעגלי נשים וסדנאות

השארת תגובה