230608

שיחה עם חוה יצקר על ספרה "פרוסות של לחם"

 "צנוע ומלא רגש, כזה הוא הספר "פרוסות של לחם". חוה כותבת את אשר על ליבה. זיכרונות הילדות בהונגריה, תלאות השואה, חוויות העבר והווה בקיבוץ והגעגועים ליקיריה שאינם בחיים.

חוה הסבתא מספרת בספר גם סיפורים קצרים לנכדיה, אליהם היא קשורה מאד."

איך נפגשת עם עולם הכתיבה?

כמה דברים התחברו להם יחד. הפגישה הראשונה שלי עם הכתיבה הייתה כשהשתתפתי בחוג של מחקר איכותני שבמסגרתו כתבתי על עבודתי כעובדת סוציאלית בירוחם.

בגיל 60, אחרי מותו של יהודה ז"ל, נשארתי לבד. כדרך להתמודד עם הבדידות, התחלתי לכתוב ליהודה מכתבים. בגיל 70 יצאתי באופן פתאומי, לאחר הודעה קצרה, לפנסיה.

החיים לבד והפסקת העבודה חייבו אותי לבנות לעצמי סדר יום חדש ומשמעותי. התחלתי לכתוב בשעות הבוקר ומאז אני מתמידה לפתוח כל בוקר בכתיבה.

בהמשך מצאתי חוג באוניברסיטת בן גוריון: סדנת כתיבה יוצרת לנשים. החוג מאד התאים לי ונתן לי מסגרת מובנית לכתוב ובעיקר לכתוב בלי ביקורת. יכולתי להרשות לעצמי לכתוב עם שגיאות כתיב, בשפה לא מקצועית ובעברית שהיא לא שפת האם שלי.

בחוג כתבתי בחופשיות כתיבה אסוציאטיבית כשכל נושא שעלה הביא אותי למקומות שונים בחיי.

אז איך באמצע החיים נולד לו מכל זה ספר?

בשבילי זה כבר היה אחרי אמצע החיים…

המניע העיקרי שהוביל אותי להוציא את הספר היא העובדה שנשארתי לבד מהדור שלי ואני ראש המשפחה. הרגשתי שאם אני אצליח לספר על קורות המשפחה שלי תהיה לזה חשיבות רבה עבורי ועבור בני משפחתי.

על תקופת השואה נתתי עדות במסגרות שונות ולכן לא היה לי צורך למקד את הסיפורים רק בנושא השואה.

דרך הכתיבה הילדים התחילו להכיר את המשפחה שלי שהיא משפחה נעלמת, לא קיימת ושורשיה רחוקים מכאן.

בחוג גיליתי את הז'אנר של הסיפור הקצר שבאמצעותו אפשר להעביר מסר וחוויה.

הצטברו אצלי סיפורים וקבלתי עליהם פידבק חיובי מבני המשפחה ומאנשים קרובים. הרגשתי שמה שמדבר אל האנשים זה הסיפור עצמו. לא תמיד הסיפורים כתובים בשפה עשירה ובסגנון ספרותי, אבל במפגש של האנשים איתם עלה משהו משמעותי.

חלמתי שהסיפורים שלי יהפכו לספר. אחרי התייעצות עם כרמלה לכיש, עורכת ספרים במקצועה ועם מנחת החוג שלי, קבלתי חיזוק שאפשר לצאת לדרך.

איך התבצעה הפקת הספר? מי עיצב את הכריכה?

בחרתי בכרמלה לערוך את הספר שלי, היא מכירה אותי והיה לי מאוד נוח לעבוד איתה. כרמלה שמרה על הסגנון שלי ותקנה רק שגיאות כתיב ומבנה של המשפטים. היו סיפורים שהיא חשבה שאפשר לוותר עליהם ופתאום גיליתי שאני קשורה לסיפורים ואוהבת אותם. גם הסיפורים האלו נכנסו לספר.

באחד הסיפורים אני מספרת על הלחם שאמא שלי הייתה מביאה לנו:

"כשאני עוברת ליד מאפייה או חנות שמוכרים בה לחמים מכל הסוגים, אני מרגישה את ריחם המשכר של המאפים, עוצמת עיניים והמחשבות מחזירות אותי לטעמו של לחם כפרי, עגול וגדול, שאמא הביאה לנו מאזורים הכפריים בדרום הונגריה. כיכר הלחם, טעמה וריחה, נתנו לנו את הכוח להמשיך את החיים." מהזיכרון הזה, עלה אצלי המושג "פרוסות של לחם." לחם הוא משהו בסיסי לקיום, משהו פשוט. כך גם אני והעולם שסביבי, כך אני שמחלקת פרוסות של לחם לבני משפחתי, כאלו הם הסיפורים שמרכיבים את הספר.

יוגב לקח את הרעיון ועיצב את עטיפת הספר שמצולמת בו כיכר פרוסה של לחם על רקע חום, שמסמל את האדמה. בכריכה האחורית של הספר יש צילום של חיטה, מקור הלחם.

"רגע של אושר כשמרגישים עצובים." את מספרת בסיפור הזה על רשימת רגעי האושר שאת עורכת לעצמך. חייך היו מלאים כאב ואובדן, אבל דווקא מול אלו בולטת האופטימיות שלך. מאיפה מצאת לאורך כל חייך את הכוחות להתמודד ולהמשיך?

כשאדם מתמודד עם משבר או כאב גדול הוא מגייס בעצמו כוחות שהוא לא מודע לקיומם. בגיל 12 איבדתי את אבא שלי ועברתי כילדה את השואה. המציאות חייבה אותי להיות עצמאית, לסמוך רק על עצמי, לשרוד ולהמשיך לחיות. עליתי לבד לארץ בלי המשפחה, הקמנו את הקיבוץ בתנאים קשים, בעלי הראשון צבי ז"ל נהרג ונשארתי לבד עם חגי. אז לא הייתה בקיבוץ סביבה תומכת כמו היום. אספתי שוב כוחות ויחד עם יהודה בניתי חיים חדשים והקמנו משפחה.

פתאום בגיל 60, יהודה נפטר ואחרי שכבר חייתי במסלול חיים בטוח לשנים הבאות עם בן זוג, ילדים ומשפחה, פתאום מצאתי את עצמי שוב לבד.

ברוב השנים פעלתי כנראה כמו רובוט. למדתי לקבל את המציאות האובייקטיבית הקשה על מגבלותיה, למדתי לחיות עם החולשות שלי (למדתי רק עד גיל 11 ואני סובלת עד היום מדיסגרפיה) ולהתמודד עם כל אלו. עצם ההתמודדות נתנה ונותנת לי תחושת סיפוק ומחזקת אותי להמשיך. המודעות לכל מה שעברתי בחיי ולאופן שבו התמודדתי איתם הבשילה אצלי רק אחרי מותו של יהודה.

שילבת בספר סיפורים לנכדים.

הנכדים שלי מביאים לי כל כך הרבה אושר, שמחה ואהבה. אני מרגישה שהם אוהבים אותי ושמחים לבוא אלי הביתה. הנכדים הם חלק מאוד משמעותי בחיים שלי.

בסבתאות יש קשר מאד צלול, משוחרר מהצורך לחינוך, זהו קשר שכולו קבלה. אני מספרת המון לנכדים שלי וזה היה טבעי ומתבקש לשלב בספר סיפורים שכתבתי לנכדים.

הספר מתחיל בשנת 1931 עם אבא שלי. הנכדים והנינים שיש לי היום הם ההמשכיות, הדורות הבאים.

למי חילקת את הספר?

"במשפחה שלי, מי שנולד מקבל במתנה פנים" (נורית זרחי, מתוך הספר) גם הספר שלי הוא מתנה לבני המשפחה שלי.

עם צאת הספר התכנסנו כל המשפחה וחילקתי את הספר לכולם. בני המשפחה שמחו איתי וגילו התעניינות בסיפורים. הספר יצא ב – 50 עותקים. נשארו לי רק שני ספרים.

הספר השני בדרך?

אני מאוד מקווה שיהיה במועצה חוג לכתיבה יוצרת. אני צריכה את המסגרת המובנית לחיזוק הכתיבה שלי. חייתי חיים של מעשים, אני שייכת לדור הבונה. כילדה לא הייתה לי הזדמנות לפתח את הדמיון וחשבתי שאין לי דמיון. הכתיבה עוזרת לי לפתח את היצירתיות והדמיון.

כן, אני חושבת על עוד ספר. יש לי המון דברים כתובים. אבל זה יהיה כבר משהו אחר…

 

חוה, אנחנו מחכים בסבלנות ומאחלים לך רשימה ארוכה של רגעי אושר!

 

ראיינה בעניין רב: שרהלה בלואין